היורדים הראשונים מישראל ראשוני היורדים מן הארץ הם גיבורי פרשה זו. יורדים מיוחדים במינם, שירדו ממנה בטרם דרכה כף רגלם על אדמתה, עוד לפני שהעם עצמו ביצע את ה"עלייה הראשונה" אליה. כבר אז, בעת החניה מעבר לירדן מזרחה, ידעו הללו שברצונם לגור מחוצה לה.
כך נפער באותה שעה הפער הראשון בין העולים לארץ ישראל לבין המהגרים אליה.
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... לאמר... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה".
המקנה הרב שזכו בו, הוא שהכתיב את התנהגותם. הוא היה המניע לשאיפותיהם, להחלטותיהם ולבקשותיהם. מקנה שכבר לא היה סתם רכוש, כי אם השקפת עולם. פנייתם אל משה היא מסקנה המתבקשת מאליה:
"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן".
המנהיג הישיש שהביא את עמו אל גבול ארץ החלומות, האיש שהתחנן לפני האלוקים: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן", קלט עתה את "הבשורה": שאפנו לגאולה, ליציאה משעבוד מצרים, חפצנו לנטוש את המדבר הצחיח כי רצינו "להסתדר בחיים". חלומנו - להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הארצית. נחלה, שתעניק לנו ביטחון וקיום בכבוד. זהו אופק חזוננו. ואם עומדים אנו מול ארץ רחבת ידיים, משופעת בכרי דשא למקננו, די לנו בה. חזון ארץ ישראל, העלייה אליה, הנהייה אחר "הנשמה היתרה" הצפונה בתמציתה, אינם מדברים ללבנו. אנו זקוקים למקום מרעה למקננו. טוב לנו בגלעד ובבשן.
זהו כוחה של אהבת הממון ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לעתים, ערכם של כבשים הוא רב מערכו של טף, רב מערכם של בני אדם.
משה צפה בעיני רוחו בצרה החדשה המתרגשת על העם ממש לפני התממשות השלב האחרון במסע ייסוריו, רגע לפני הכניסה לארץ היעודה. בדבריהם ובבקשתם פגעו הם במורל העם המשנס עתה מותניים, האוזר חיל, המתכונן לקראת הקרב על כיבוש הארץ. הפחד מפני דמורליזציה הביא את משה להטיח בהם, מיד, דברים קשים:
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'".
דברים נוקבים, שהצמיחו את הפשרה הבאה: בני ראובן יזכו לנחלת עבר הירדן, אם יתגייסו לצבא העומד לכבוש את ארץ ישראל:
"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם", "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן... ונכבשה הארץ... ואחר תשובו".
ארבע עשרה שנה שהו לוחמי הראובני והגדי בארץ ישראל המערבית. הם עזרו לשאר שבטי ישראל בכיבושה ובביסוס השלטון בה. ארבע עשרה שנות התמסרות למען העם כולו.
אולם, למרות מסירות הנפש שגילו בעת המלחמה על הארץ, על אף ההקרבה למען הכלל כולו, לא נמחק המניע לכל אלו: אהבת הממון. היא הטביעה בנפשם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה וממטרותיה הרוחניות. אנו מוצאים שלאחר שנים עמדו שבטים אלו על טעותם. אולם לא היה בכוחם לתקן מהלך היסטורי על גזר הדין האכזר, שנבע ממנו, גזר הדין שיצרו במו בקשתם:
בני גד ובני ראובן גלו תחילה מכל השבטים.
זרע הפורענות שהצמיח את חורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים, נזרע כאן, בעת הבקשה ה"תמימה":
"אל תעבירנו את הירדן".
החיוך השבועי
אישה אחת ניגשה לאיש זקן שישב על המרפסת
ואמרה: "שמתי לב שאתה נראה שמח באופן מיוחד,
מה הסוד שלך לחיים ארוכים ומאושרים?"
"אני מעשן 3 חפיסות ביום", סיפר הקשיש,
"שותה שישיית בירה, אוכל מזון שמן, ואף פעם לא מתעמל!!!"
"זה מדהים", היא השיבה בפליאה רבה, "בן כמה אתה?"
הוא אמר, "בן עשרים ושש..."
************************
יושב לו זקן בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן ...
שואל אותו חברו "מה אתה כל כך מבסוט ? "
עונה לו הזקן : "לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי .
הנה אני יושב למולך, פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם,
פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים ועודף ברזל בדם..."
בית המקדש - מתי, למה ואיך זה קשור אליי? מהו בית המקדש?
בית מקדש, כשמו כן הוא: בית מקודש, מקום בו הנוכחות האלוקית גלויה יותר מאשר בכל מקום אחר.
רק רגע, אבל חשבתי שאלוקים נמצא בכל מקום?
שאלה מצוינת, אבל הרשה לי לשאול אותך בחזרה: מי צריך זר פרחים, יום נישואין וחופשה זוגית? אם אנו אמורים לאהוב את בן/בת הזוג שלנו כל הזמן, מדוע להזדקק לדברים מיותרים אלו?
התשובה היא, כמובן, שלמרות שהאהבה שלנו היא אהבה נצחית, אנו חייבים למצוא רגעים בהם אנו מתמקדים בה יותר. ללא אותם רגעים אישיים, גם האהבה התמידית שלנו תנבול.
בורא העולם נמצא תמיד בכל מקום, אך ישנם מקומות וזמנים מיוחדים בהם נוכחותו גלויה יותר. בלוח השנה אנו מוצאים יום מיוחד מדי שבוע (יום השבת), חגים מדי כמה חודשים ויום אחד שהוא הקדוש ביותר בשנה (יום כיפור). אנו מקדישים ימים אלו לרגעים קרובים, אינטימיים יותר עם האלוקים.
על בסיס רעיון זה, ישנם מקומות קדושים יותר ממקומות אחרים. כך, לדוגמה, ארץ ישראל נקראת בפי כל, יהודים ולא-יהודים כאחד, בשם ארץ הקודש. יש בה קדושה מיוחדת וגילוי אלוקי שלא נמצא בארצות אחרות. בארץ עצמה ישנם ערים ואיזורים קדושים יותר; המקום הנעלה ביותר מכולם הוא המקום בו עמד בית המקדש.
בית המקדש הוא כמו ה'בית' של האלוקים. בבית אדם מרגיש חופשי, משוחרר להיות מי שהוא. כך, כביכול, בבית המקדש בורא העולם מסיר את המסיכות המעלימות על נוכחותו האמיתית והוא מתגלה בכל הדרו.
מכאן גם הכינוי 'קורבן' שניתן לבהמות אותן היו מעלים על המזבח בבית המקדש. המילה 'קורבן' משמעותה התקרבות, יחס אישי וקרוב יותר.
ספר לי קצת על ההיסטוריה של בית המקדש.
הכול החל זמן קצר לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים וקיבלו את התורה. בורא העולם פנה למשה רבינו וביקש ממנו שעם ישראל יבנה עבורו מקדש. "ועשו לי מקדש" אמר האלוקים, "ושכנתי בתוכם."
המקדש הראשון שנבנה היה מקדש נייד, שקיבל את השם 'משכן'. הוא היה עשוי מעמודי עץ ויריעות בד והכיל בתוכו כלים רבים ששימשו לטקסים שונים (ראה גם בהמשך). המקדש היה ניתן לפירוק והוא נדד עם בני-ישראל במסעותיהם במדבר.
גם לאחר הכניסה לארץ לא נבנה מידית בית מקדש של קבע. במקומו נבנו מקדשות זמניים בשילה, נוב וגבעון. לאחר עשרות שנים, כאשר דוד הפך למלך על ישראל, הוא ביקש לבנות בית של קבע לבורא העולם אך נאמר לו כי עדיין לא הגיע הזמן. ניתן יהיה להקים את הבית רק לאחר שהמלחמות עם שכני ישראל יפסקו, ושלמה בנו שימלוך אחריו יהיה זה שיקים את הבית.
המקום שנבחר לבניית המקדש היה הר הבית שבירושלים. להר הבית היסטוריה ארוכה: על ההר נבנו מזבחות רבים לאורך ההיסטוריה (המזבח המפורסם של קין והבל, זמן קצר לאחר בריאת העולם; המזבח שבנה נח לאחר ששרד את המבול; המזבח עליו נעקד יצחק). בנוסף, על-פי המסורת, בורא העולם השתמש בעפר שהיה במקום לבריאת אדם הראשון.
זמן קצר לפני פטירתו רכש דוד המלך את שטח הר הבית בכסף מלא מאת המלך היבוסי ששלט במקום, זאת כדי להסיר ערעורים עתידיים על הבעלות; לאחר פטירתו, הקים שלמה המלך בית מקדש מפואר שבנייתו ארכה שבע וחצי שנים והושלמה בשנת ב'תתקלה - 826 לפנה"ס.
בית המקדש הראשון נחרב 410 שנה לאחר מכן בידי חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל. כוחותיו של נבוכדנצר שרף את בית המקדש והגלה את יהודי הארץ לבבל.
לאחר שהכוחות הפרסיים כבשו את בבל, קיבלו בני-ישראל רשות לשוב ארצה ולבנות מחדש את בית המקדש. בית המקדש השני הוקם כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון ועמד על תילו 420 שנה.
תקופת בית המקדש השני ידעה עליות ומורדות, כשבחלקים רבים ממנה היהודים היו נתינים של מלכות זרה ובחלקים אחרים – בימי מרד המכבים – הם זכו לעצמאות ולחופש דת. בסופו של דבר צבא רומי פלש לארץ, החריב את בית המקדש והגלה את עם ישראל מארצו.
אך להיסטוריית בית המקדש יש דף נוסף שעדיין לא נכתב: בית המקדש השלישי, שאנו מקווים ומתפללים כי הוא יבנה בקרוב ממש.
שזה אומר? עולים לירושלים??
אל נא ניסחף. בתפילה אנו אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", היו אלו החטאים שגרמו לבית המקדש להיחרב, ויהיו אלו מעשים טובים שיגרמו לו לשוב ולהיבנות. בית המקדש השלישי יבנה ברגע שבורא העולם יבחר לעשות זאת. אם נשוב לרגע לדוגמה מראשית דברינו, הרי שמשחרב בית המקדש נעלמה לה אותה פינה אישית שהייתה לנו עם בורא העולם. תקופת הגלות היא תקופת התרחקות, אותה ממשילים חכמינו זיכרונם לברכה לאישה שבעלה נסע מעבר לים. ככל שנוסיף מצדנו בהתקרבות לבורא העולם – כלומר בעשיית מצוות ומעשים טובים – נקרב את היום בו נוכחותו תשוב ותתגלה, הפעם לנצח.
בית הספר היהודי
ע"ש מנשה מאיר גן ילדים יהודי איכותי
לפרטים והרשמה
פאולה במזכירות
67979746
בית ספר של יום ראשון החטיבה הישראלית &
תלמוד תורה:
רוויטל שלו
91457931
להזמנת סעודות שבת וחג שמתקיימות בבניין הקהילה בתיאום מראש בלבד: סושיל
63365116 25$ לסועד
תשעה באב במחנה ברגן-בלזן תשעה באב תש"ד. מחנה ברגן-בלזן. מיום ליום החיים במחנה נעשים קשים יותר, והמשמר הגרמני מחמיר את עונשיו. באותה עת היו במחנה כמה אלפי אסירים, שקיבלו מנת מזון קבועה של פרוסת לחם או תפוח אדמה ליום וחצי ליטר מים.
במסגרת 'תכנית ההחלפה' של משרד החוץ הגרמני היה מחנה ברגן-בלזן אמור לקלוט אסירים בעלי אזרחות כפולה או קרובים לבעלי השפעה במדינות היריבות. בתמורה להם התכוונו לשחרר חיילים גרמנים. אולם ככל שהתמשכה המלחמה, נעשו תנאי המחנה קשים מנשוא. אלפי אסירים היו מובלים למחנה בתדירות גבוהה, ביניהם חולים רבים, ולא נעשה מאמץ לשפר את התנאים. עשרות אלפים מתו במחנה.
בערב תשעה באב אירע דבר 'חמור' במיוחד, לטעמם של הגרמנים: אחד האסירים שרף את המזרן שלו, בטענה כי המזרן מעופש ומלא כינים. הגרמנים הודיעו כי האסיר גרם נזק לרכוש המחנה וזה פשע בל-יכופר. בערב הודיע הכרוז כי מחר לא יהיה אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוטל עונש על כל אנשי המחנה, ללא יוצא מן הכלל, ולמרבה האירוניה הוטל העונש בדיוק בתשעה באב...
על אירוע שקרה בעקבות זאת מספר יונה עמנואל:
הייתי אז נער צעיר במחנה הגברים, ובמחנה הנשים היו אימי ואחותי בת הארבע. אימי לא יכלה לשאת את מראה בתה הקטנה, ששפתיה יבשות וכולה חיוורת. היא חיפשה דבר-מה כדי לבשל לילדה תבשיל כלשהו. גיבבה מעט קש, הציתה אש קטנה בסתר ובעמל רב הכינה דייסה. זו הייתה דייסה ללא חלב, אולם היה בה להחזיר את הצבע ללחייה של הילדה.
אך למרות מאמציה להסתיר את מעשיה, נתפסה בשעת מעשה בידי אנשי השמירה היהודית של המחנה. סיפורה של אימא נמסר למשמר הגרמני.
אחת התופעות הקשות במיוחד הייתה הציניות האכזרית שבה אילצו הגרמנים את היהודים להעניש את אחיהם. לשם כך נקבעו ממונים, הן לתפיסת העוברים על ה'חוק' הן לשפיטתם הן לביצוע גזר-דינם. הנאה מיוחדת גרמה לגרמנים העובדה שיהודים מענישים את אחיהם, ולכן הקפידו שייערך משפט 'פנימי' בכל אירוע כזה.
גם הפעם הוטל על הממונים היהודים לערוך משפט לאימי. המשפט נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת נחמו. בדרך כלל היה המשפט נמשך זמן ארוך. הוא היה נפתח בדברי התובע, לאחר מכן הושמעו דברי העדים, דברי הנאשם, הגנת הסנגור, ולבסוף היו השופטים חורצים את פסק-הדין.
ליל שבת. אימא הלכה באומץ אל מקום המשפט. בברגן-בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הנשים למחנה הגברים, והיה אפשר להיפגש לעתים קרובות. נפרדנו ממנה בעצב וחיכינו בדריכות לשובה כדי לשמוע את גזר-הדין.
בבואה למשפט התיישבה אימא על ספסל הנאשמים. מולה ישבו השופטים, לצידם התובע, הסנגור, העדים, והממונה על רישום הפרוטוקול. נאמן לתפקידו החל התובע להרצות את דבריו, הבהיר את חומרת המעשה שעשתה, בהמרותה את צו שליטי המחנה. הוא אף טפל עליה האשמות רבות ומוגזמות, אשר לא היה בהן שמץ של אמת.
העדים תיארו כיצד העזה האישה להמרות ביודעין את החוק. עתה הגיע תורה של אימא להגיב על כל הנאמר. נאמר לה כי זכותו של הנאשם להכחיש את האשמות שהוטחו בו, ובכך יוכל לזכות להקלה בעונשו.
ליבה של אימא רתח בעקבות כל מה ששמעה, אולם היא נשכה את שפתיה ולא השיבה דבר. מאמצי השופטים לשדלה לדבר, עלו בתוהו. לפיכך הורו השופטים לסנגור לשאת דברים לטובתה. להפתעת הכול הגיבה אימא בסירוב.
היה ברור לכול כי אילו היו אימא או הסנגור מסבירים שבישול הדייסה נועד לילדה בת ארבע, חיוורת ומעולפת, הייתה התמונה מתהפכת והעונש היה מזערי. אולם אימא, בעקשנות מוזרה, ויתרה על זכותה ולא הניחה לשופטים ברירה אלא לחרוץ את דינה.
בשקט שמעה אימא את פסק-הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. היא יצאה ממקום המשפט, וחזרה אלינו. הופתענו מאוד משובה המוקדם, כעבור זמן קצר יחסית, וביקשנו לשמוע ממנה על מהלך המשפט.
כשסיימה אימא לספר תמהתי באוזניה למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! מפני מה ויתרה על האפשרות להקל בעונשה, כאשר הייתה מתבררת העובדה הפשוטה כי הכנת הדייסה הייתה בעבור ילדה בת ארבע?!
שוב שתקה אימא ולא ענתה, אך נראתה נרגשת מאוד. עברו כמה רגעים, ואז פתחה אימא את פיה ואמרה כמה מילים שלאחריה נותרנו המומים: "כל מילה שנאמרה במשפט נרשמה בידי היהודי הממונה לרשום את הפרוטוקול. לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, ובליל שבת-קודש! לכן שתקתי. מוטב לי לרעוב יומיים מלגרום ליהודי לחלל את השבת!"..
חדש ”מעריב“ בסינגפור
שרות מיוחד לסינגפור במיוחד בשבילך, מעריב עיתון סוף שבוע כולל מוספים
משלוח עד פתח הבית בכל יום שישי
להזמנות: http://www.books2me.com/maariv.html
החטיבה הישראלית
ביה"ס של יום ראשון - החטיבה הישראלית, מרחיב את פעילותו גם במהלך השבוע בשעות אחה"צ. לרשותכם שני מסלולי לימוד: האחד - הקניית הקריאה והשני - שיג ושיח - פעילות חווייתית לילדים לחיזוק השפה הדבורה והעשרת אוצר המילים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למנהלת ביה"ס - רויטל שלו: 91457931
דרושה:
מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931
NEWSLETTER 
.png)
בלזן