THE JEWISH WELFARE BOARD

ימי המונדיאל
לאן שלא הולכים אי אפשר לברוח מזה, המונדיאל כבר כאן. וזה ממש לא משנה אם אתה אוהד כדורגל או לא, המונדיאל רודף אחריך לכל מקום, זה שפת הפרסומות העכשווית, זה האווירה שמסביב, זה נושא השיחה. כל דבר קשור למונדיאל (מישהו אפילו שאל אותי השבוע האם העובדה ששוויץ ניצחה את ספרד נגד כל הסיכויים קשורה איך שהוא לפרשיית האפליה בעמנואל...;-).
מה שתפס אותי בכל העסק של המונדיאל הוא הדרך בה הוא משפיע על חיי הצופים.
אני לתומי חשבתי כי מאחר שהמונדיאל בסופו של דבר הוא אירוע ספורט, בודאי נראה את השפעתו הברוכה על כלל האוכלוסייה בתחום הכושר והבריאות. אם זה ברמת המודעות לאורח חיים ספורטיבי ובריא, או אולי עליה במספר הנרשמים לחדרי כושר ומועדוני ספורט, ואפילו עליה בצריכת מזון בריא.
אבל, את העובדות כולנו מכירים. תקופת המונדיאל מתאפיינת במגמה ההפוכה לחלוטין. לא היו ימים טובים למוכרי הכורסאות, הספות ומסכי הטלוויזיה למיניהם, כימי המונדיאל. והגידול העיקרי ברכישת המזון איננו בחנויות הטבע והבריאות, אלא דווקא בפיצריות שלא לדבר על מכירות הבירה והגרעינים ושאר מרעין בישין.
מסתבר שכולנו אוהבים את המונדיאל וכולנו מתעסקים בכדורגל, אבל רק בתור אוהדים, בתור צופים, בתור משקיפים מן הצד. המשחק עצמו ממש לא קשור אלינו, עבור המשחק יש את השחקנים המקצועניים, הם יעבדו קשה וישמרו על אורח חיים בריא וספורטיבי. ואנחנו נצפה בהם, "נספנסר" אותם, ובכך נצא ידי חובה. אבל שאנחנו נשחק, לא תודה, זה ממש לא בשבילנו.
התובנה הזו יישבה עבורי קושיא שמציקה לי מזה שנים. בפרקי אבות מספר רבי יוסי:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום.
אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה
אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני
אמר לי: רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות.
אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה.
ואני, נחמץ ליבי בקרבי, אם רק אני הייתי מקבל הצעה שכזו במקום רבי יוסי, הייתי קופץ עליה ובשתי ידיים, והרי זהו חלומו המתוק של כל רב באשר הוא, להגיע למקום שאין בו תורה, לקבל תקציב ומשאבים בלתי מוגבלים, ולנצלם כדי להפיץ את התורה גם באותו מקום נידח ברוחניות. זו הצעה של פעם בחיים, איך ויתר רבי יוסי על הצעה שכזו?
התשובה טמונה בלשונו של המציע "רצונך שתדור עמנו במקומנו". אותו מציע נדיב, מבהיר לרבי יוסי את תנאי הדיל, אנחנו אכן נעניק לך תקציב נדיב של "אלף אלפים דינרי זהב". אבל אל תחשוב שאנחנו הולכים להשתתף עמך ולקחת חלק בלימוד התורה, אנחנו רק שוכרים את שרותך כדי שתעשה זאת במקומנו, תוציא אותנו ידי חובה, אנחנו נשתתף כצופים כאוהדים ואפילו כספונסרים, אבל לשחק, אתה תשחק לבד - במקומנו.
להצעה כזו גם אני הייתי מסרב, כיון שהיהדות היא לא כדורגל, ביהדות אין תפקיד של צופה או של אוהד, לכל אחד יש מקום בהרכב וכל אחד צריך לשחק בעצמו, אי אפשר לרכוש ממלא מקום ואי אפשר להשיג מישהו שיעשה זאת עבורי, אמנם "לא עליך המלאכה לגמור" אבל גם "לא אתה בן חורין להפטר ממנה". בשונה מכדורגל, ביהדות
אתה חלק מהמשחק!

3 חברות החליטו לחגוג יחדיו יום הולדת 50.
 שואלת האחת: לאן נלך ?
עונה חברתה : ל"בננה ביץ' "
שואלת האחת: למה דווקא לשם ?
עונה חברתה : כי המלצרים שם חמודים.
 עברו 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 60.
 שואלת האחת: לאן נלך ?
עונה חברתה : ל"בננה ביץ' "
שואלת האחת: למה דווקא לשם ?
עונה חברתה : כי האוכל שם בריא ונוח לעיכול.
 עברו עוד 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 70.
  שואלת האחת: לאן נלך ?
עונה חברתה : ל"בננה ביץ' "
שואלת האחת: למה דווקא לשם ?
עונה חברתה : כי יש שם רווח גדול בין השולחנות ויותר נוח עם ההליכון.
 עברו עוד 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 80.
 שואלת האחת: לאן נלך ?
עונה חברתה : ל"בננה ביץ' "
שואלת האחת: למה דווקא לשם ?
עונה חברתה : כי שם עוד אף פעם לא היינו........

מדוע הרבנים לא מבטלים את ימי בין המצרים?
שאלה:
האם יש טעם לשמר מנהגים יהודים עתיקים? כוונתי לתקופת "שלושת השבועות" וצום שבעה עשר בתמוז: בשבעה עשר בתמוז "נפרצו חומות ירושלים", אבל כיום ירושלים בנויה ומאוחדת בריבונותינו. האם לא הגיע הזמן שהרבנים יבטלו את הצום?
תשובה:
אכן, חלפו להם ארבעים שנה מאז מלחמת ששת הימים וההכרזה ההיסטורית "הר הבית בידינו" אך לצערנו אנו עדיין נמצאים בגלות קשה ומרה.
רפרוף קצר בכותרות העיתונים מהשבוע יזכיר לנו היטב עד כמה אנו נמצאים בגלות. מריבות תמידיות, פשע גואה, והחשש הנצחי שלנו מ'מה יאמר האו"ם' ו'כיצד יגיב נשיא ארצות הברית' מוכיחה כי לא זו הגאולה המיוחלת אליה התפללנו במשך שנות דור.
מהי, בעצם, גלות?
רבים מאמינים כי המילה 'גלות' מתארת מצב גיאוגרפי. הם נוהגים לכנות את היהודים המתגוררים בחו"ל "מתגוררים בגולה", אך למעשה גלות היא גם שם למצב רוחני של העם כולו.
גלות היא שם למצב לא טבעי. חכמינו זכרונם לברכה המשילו זאת לבנים ואב. באופן טבעי הילדים הקטנים שוהים יחד עם אביהם ואוכלים על שולחנו, וכאשר הם לא נמצאים על שולחן אביהם הם נמצאים בגלות.
בית המקדש ששכן בירושלים היה מרכז החיים היהודיים. אליו התכנסו בני ישראל שלוש פעמים בשנה, שם הם נפגשו וחגגו; לשם הם הגיעו עם ביכורי היבול כדי להודות לבורא עולם. אך מלבד היותו מוקד עליה לרגל, היה בית המקדש מקום בו כל אדם יכל לראות התגלות אלוקית בעיניים פיזיות.
נקח לדוגמא את המשנה במסכת אבות שמספרת על עשרת הניסים שנעשו בבית המקדש. "לא כיבו הגשמים את (האש של) עצי המערכה; לא ניצחה הרוח את עמוד העשן (שהיתמר מן המזבח); (באי המקדש היו) עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"...
ההתגלות האלוקית הנחתה את העם בכל צעד ושעל. באמצעות ה"אורים והתומים", ה'חושן' שנשא הכוהן הגדול על חזהו או על-ידי הנביאים היה העם מקבל את דברי האלוקים. לצאת למלחמה או לא; לכבוש או לסגת. מטבע הדברים, התגלות כזו השפיעה על חיי העם היהודי שהיה טהור יותר, קרוב לבוראו ומחובר למקורו.
הגלות, לעומת זאת, נמשלה לאדם המגשש את דרכו באפלה מבלי שהוא רואה יד אלוקים המנחה את דרכו. הוא מבולבל, תוהה ומחפש משמעות. אנו רואים היטב את הבלבול השורר הן בחיינו הפרטיים והן במישור הציבורי כתוצאה מהגלות בה אנו שרויים.
צום שבעה עשר בתמוז, צום תשעה באב ותקופת שלושת השבועות הם ימי אבל לאומי על המקדש הפיזי שחרב ועל הגלות בה אנו נמצאים. אין אלו ימים עצובים בלבד. הם גם מזכירים לנו כי עוד יבוא יום בו נשוב לראות התגלות אלוקית בעיניים פיזיות, ושוב תהיה זו יד האלוקים שתנחה אותנו בכל צעד בחיינו. והם מבקשים מאיתנו: אל תגידו יום יבוא, אלא הביאו את היום.
מי יתן ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

 

מצאתי את האלוקים בגיהינום
בת שש-עשרה וחצי הייתה פסיה בודנר כשהגיעה עם בני-משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. הם היו משפחה גדולה: אבא, אימא, שלושה אחים ושתי אחיות. העובדה שאחרי התופת הצליחו לשרוד שלושה מבני המשפחה – היא ושני אחיה הגדולים – היא בגדר נס כביר. רבבות משפחות אחרות הושמדו לגמרי.
במכתב מרגש היא מספרת על הרגע הקשה ביותר שעבר עליה, רגע שבו שבה וגילתה את בורא העולם:
כשהגענו לאושוויץ וירדנו מהקרונות, הורו לנו להתקדם לאורך המסילה. משפחות-משפחות צעדו שם, ילדים, זקנים, הורים עם ילדים ותינוקות הנישאים על כפיים. כולם הולכים אל הלא-נודע.
בסוף המסילה עמד קצין אס-אס (לימים נודע לנו ששמו מנגלה יימח-שמו). בהזזת אצבע ימינה ושמאלה הפריד בינינו – מי לחיים ומי למוות.
עוד לא התאוששתי מהלם הפרידה ומצאתי את עצמי בתוך קבוצת נשים ונערות צעירות. גזזו את שערותינו, הפשיטו אותנו מבגדינו, הפשיטו אותנו מעצמיותנו. זה היה ההלם השני.
הגרמנים לקחו מאיתנו הכול. נשארתי רק עם זיכרונות, אך גם הם נשמרו לאורך זמן. אחרי כחצי שנה של שהייה באושוויץ התעמעמו הזיכרונות היקרים, והרגשות האנושיים היטשטשו אט-אט.
לא שוחחנו בינינו. לא צחקנו. לא בכינו. שכחנו את ההורים. שכחנו את האלוקים. הקודש התערבב בחול. איבדנו כל תחושת זמן.
אט-אט גברו התכונות הבהמיות. בערב חטפנו זו מזו את פרוסת הלחם היבש. בבוקר נלחמנו על סיר שהתרוקן לאחר חלוקת מנת הדייסה. רצינו רק להכניס אצבע ולאסוף עוד כמה טיפות סולת. היינו כחיות נרדפות ומורעבות.
מדי יום ביומו יצאנו לעבודה, מרחק של כמה קילומטרים מהמחנה. עבדנו בסבָּלות ובחפירת תעלות, שרויות במי גשם קרים עד מותנינו.
יום אחד הובאנו לטפל בקרונות מלאים תפוחי-אדמה. הורו לנו לאחסן את תפוחי-האדמה בארגזים. השתוקקנו 'לסחוב' כמה תפוחי-אדמה, אבל המקום שרץ חיילי אס-אס.
במקום עבדה גם קבוצת גברים. אחד מהם היה יהודי עטור זקן, שמשך את תשומת ליבי, מכיוון שהזכיר לי את אבי.
הגשם טפטף והאדמה נעשתה בוצית. כשעלינו על הגבעה החליק אותו יהודי ונפל, וכל תפוחי-האדמה שנשא התגלגלו במורד הגבעה. בן רגע הופיע חייל אס-אס, אלה בידו, והִכה מכות נמרצות על ראש היהודי המתבוסס בבוץ כשהוא צורח עליו: "יהודון מזוהם!".
בכוחותיו האחרונים קם היהודי על רגליו ובשתי ידיו המלאות בוץ דחף בחוזקה את החייל ולכלך את מדיו. בכך חרץ את גורלו. כשראיתי זאת התפלצתי. הרגשתי שעשו זאת לאבא שלי.
הוספנו לעבוד כל היום. בסוף גבר הרעב על הפחד. הצלחתי להכניס לשני כיסי מעילי המחורר שני תפוחי-אדמה. הם הוטמנו בין המעיל לבטנה.
בשעת בין-ערביים, כשחזרנו למחנה, עייפות, רצוצות ורטובות, התרוצצה בראשי מחשבה אחת –  להיות כבר על הדרגש ולאכול את תפוחי-האדמה.
אולם החלום התנפץ. בשער המחנה עמדו חיילות אס-אס וערכו עלינו חיפושים. מובן שמצאו אצל כל בנות קבוצתי תפוחי-אדמה והחליטו להעניש אותנו.
נלקחנו למגרש גדול, שעליו פוזרו פחמים דוקרניים. פקדו עלינו לכרוע ברך עליהם. הכאב היה עז. באותו רגע הרגשתי שכל צרות העולם התמזגו בנו. כאב, רטיבות, קור, חושך, רעב, צמא, פחד מוות. למרות הכול העייפות הכריעה אותי ונרדמתי.
פתאום התעוררתי. אור חזק סנוור את העיניים. חשתי דקירות בבטן. חיילת אס-אס עברה בין השורות ובידיה פנס ודוקרן והעירה את כל הנרדמות. הדבר חזר ונשנה כמה וכמה פעמים, עד שהרגשתי שאין ביכולתי לעמוד בכך עוד. חשבתי להטיל את עצמי על האדמה ולהירדם לעולמים.
בפעם הראשונה בחיי איבדתי כל רצון לחיות והייתי מוכנה למות. דבר אחד הטריד אותי – שאני הולכת למות ואני לבד. ילדה בת שבע-עשרה ולבד-לבד. הרגשתי שאני הולכת להתפוגג. רציתי שלפחות יישאר מישהו שיוכל לספר איפה מַתִּי ובאילו נסיבות. הבטתי סביב ואין לי מכיר. הבדידות הייתה איומה.
ופתאום, ממעמקים, נזכרתי באלוקים. יש אלוקים! אני לא לבד! אלוקים מכיר אותי, יודע את שמי. נתפסתי באלוקים כבקרש הצלה. הרגשתי כאילו דמות כלשהי עומדת לצידי, זרועה נצמדת לזרועי הימנית. ידעתי שזה אלוקים.
הפניתי את  ראשי וביידיש, שפת-האם שלי, אמרתי: "ריבונו-של-עולם, עזור לי! שחרר אותי! שלא ירחף עוד עליי פחד המוות. אני לא מבקשת הרבה. תן לי רק חתיכת לחם ופינה שקטה להניח את הראש. אוי, ריבונו-של-עולם! אם יהיו לי שלושת אלה – חירות, לחם ופינה לשים בה את הראש –  אהיה המאושרת באדם".
פתאום הרגשתי פרץ של אושר עילאי ממלא אותי. הוא זרם מקצות האצבעות, דרך הגוף ועד הראש. גל של חום הציף אותי וחימם מעט את גופי הקפוא למחצה. ידעתי שבורא-העולם נמצא איתי, מקשיב לי ותומך בי.
זה מה שהציל אותי באותו לילה. שפתיי מלמלו: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה".

חדש ”מעריב“ בסינגפור
שרות מיוחד לסינגפור במיוחד בשבילך, מעריב עיתון סוף שבוע כולל מוספים
משלוח עד פתח הבית בכל יום שישי
להזמנות:   http://www.books2me.com/maariv.html

החטיבה הישראלית
ביה"ס של יום ראשון - החטיבה הישראלית, מרחיב את פעילותו גם  במהלך השבוע בשעות אחה"צ. לרשותכם שני מסלולי לימוד: האחד - הקניית הקריאה והשני - שיג ושיח - פעילות חווייתית לילדים לחיזוק השפה הדבורה והעשרת אוצר המילים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למנהלת ביה"ס - רויטל שלו: 91457931

קעמפ קיץ גן ישראל  2010
מה אתם עושים בקיץ הזה? קעמפ ”גן ישראל“ מזמין אתכם לבוא וליהנות בקייטנה מיוחדת במינה - שלל הפעלות וטיולים, חוויות, כיף והמון חברים.
השבוע הראשון הסתיים בהצלחה! עדיין ניתן להצטרף לשבועות הבאים. הקייטנה תיסתיים ב - 9 ביולי, כל יום בין השעות  14:30 -  9:30,  לגילאי 2-11 .
לפרטים נוספים והרשמה: אודליה ריבני - 7095 9232
 

דרושה:

מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931