THE JEWISH WELFARE BOARD

בודדים
האם אתה אוהב מספרים? האם אתה זוכר את המספרים שאתה קורא? האם אתה יכול לשמרם בזיכרון ולשלוף אותם בשעת הצורך? או שאתה יותר טיפוס של גרפיקה ומתייחס יותר לצורות של עיגולים, קוביות וקווים מזוגזגים כדי להוכיח טענותיך? אני אוהב אנקדוטות, סיפורים קטנים שכאשר אתה מסכם אותם אתה מקבל נתונים.
לא משנה, ראית או שמעת משהו כזה לפני כן: ארץ ישראל מהווה 0.00001% ממסת האדמה. יהודי ארץ ישראל, מספרם מגיע לאחוזים אפסיים מאוכלוסיית העולם כולו. אך 45% מגינויי האו"ם במאה האחרונה היו נגד ישראל.
אני מכיר אישה שגדלה בבית ציוני פעיל בשנות השלושים והארבעים. היא מספרת על פגישות שהיו מתקיימות אחת לשבוע ולפעמים כל ערב למען המטרה, שלעיתים קרובות גלשו אל תוך הלילה. היא מספרת כיצד אביה עמד שם ביום שדגל ישראל הורם בפעם הראשונה באומות המאוחדות, וכמה הוא בכה.
זו היתה המחשבה אז, שלבסוף "נהיה עם ככל העמים". אך מה קרה בפועל?
אמריקה השתנתה איכשהו, ויחד עמה שאר העולם. הומוגניות היא כבר לא אידיאל; מיוחדות היא לא דבר מנודה. אך קשה לנו להיכנס לנעליים שלהם, באותו זמן, לאחר המאורעות של השואה.
"אנחנו שונים, אך אנו גם גאים בשוני", אני אומר בפרפרזה על דברי בת שש עשרה שכתבה את יומנה. בין כתיבתה על מלחמותיה עם אחותה הגדולה לבין תגליתה את הבן שגר בדירה לידה, היא מתפתלת בחן רב להסביר מה זה אומר בשבילה להיות יהודייה. לימים היא נרצחה על היותה יהודייה, אך המילים שאנה פרנק כתבה בסתר שופכים אור על בהירות שהייתה כואבת אז, שאנה רצתה כל-כך שיתעלמו ממנה.
בספרי היסטוריה על השואה נאמר: "שישה מיליון יהודים נרצחו, וכך גם צוענים, אמנים, פולנים, קומוניסטים..." יש כאן איזו הרגשה טובה שמעולם לא דיברו עליה: לא הרגו רק אותנו. אנו לא שונים מאחרים.
אך ודאי שאנו שונים. אפילו לאחר שתנורי אושוויץ התקררו, מועצת הבטחון אינה מעניקה לנו הרגשת נינוחות.
"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
מגיד עתידות (פעם קראו לו: "נביא") נשכר כדי לקלל את היהודים (בעגה המודרנית קוראים לזה: "לגנות, להוקיע"), אולם במקום לקלל, מסופר בפרשת השבוע, המילים הפכו לברכה.
ברכתו של בלעם הייתה: העם שוכן לבדו. זהו גורלו של העם. איך התבטא פעם מישהו לאחר מלחמת ששת-הימים? "כשאנו לבד הכל נראה שגרתי: משכנתא, חשבונות, עבודה... כשאנו ביחד, נראה שדברים גדולים קורים דרכנו ומסביבנו".
עם לבדד ישכון, אומה ששוכנת בדד. איננו יכולים תמיד להעריך שהבדידות הזאת היא רווח שלנו ורווח לעולם כולו. ההיסטוריה מאשרת זאת, גם כשאינה מסבירה זאת. יהי רצון שהגורל יעשה זאת עבורנו, ועד אז יהי רצון שנעשה אנו את תפקידינו.
 

החיוך השבועי
 

תגובה שנשלחה מאחת הקוראות הנאמנות:

הרגת אותי עם הבדיחות אוניברסיטה, החזרת אותי לימים הטובים באוניברסיטה בירושלים- למשל:
 
שיעור דיני מיסים, המרצה מסיים להסביר איך מחשבים שבח אינפלציוני לצורך חישוב מס שבח.
המרצה- זה ברור, לא? זה מובן לכולם?
אחד התלמידים-  כמעט. זה ברור לכולם שזה לא מובן.
 
שיעור אחרי זה ניסיון להסביר שבח אינפלציוני שוב, הפעם הוא הביא צנצנת עוגיות בשני צבעים כדי להמחיש.
המרצה שובר את העוגיה ומסביר שהשוקולד ציפס זה הערך הבסיסי, המסביב זה ההשבחה, אבל צריך להפחית ממנה לא רק את הערך הבסיסי
אלא גם את העובדה שהיא תפחה בתנור....
ובסוף הוא שואל "עכשיו זה ברור".
אחד התלמידות-  "לא, אבל עכשיו אני ממש רעבה...".
 
המרצה פרופ' בר פשוט הסתכל עלינו ואמר- "לא חשוב, לכו תהיו עורכי דין פליליים".
 
(אגב, זה מה שעשיתי ועד היום אני לא יודעת מה זה שבח אינפלציוני).
 
או בשיעור שיטות משפט, ד"ר אורית קמיר
 
שיעור ראשון והמרצה אומרת "בטח שמעתם שמועות על הקורס שלי. אומרים שזה קורס הרשות הכי קשה בתואר, שהמרצה מרושעת, רושמת נוכחות, שואלת שאלות ויש שש עבודות להגיש שבכל אחת מהן הביבליוגרפיה היא 300 עמודים שחציים באנגלית ושיש אווירת טרור בכיתה ושמדובר בקורס שהסיכוי לעבור אותו הוא קטן מאד. אני רוצה לפתוח ולהגיד לכם שזה לא נכון.
זה לא קורס רשות, זה קורס חובה".

להתחיל עם דף נקי

שוחחנו עם בננו בלי סוף על התנהגותו בבית הספר", אמר לי זוג הורים לאחרונה, "אבל כלום לא השתנה. הוא פשוט ילד שאף פעם לא מסתדר עם המורים שלו..."
"אני לא אבקש עזרה מאבא שלי", אמרה לי פעם אישה צעירה. "ביקשתי ממנו עזרה כמה פעמים בעבר והוא אמר שלא יוכל לעזור לי. אני בטוחה שתמיד תהיה לו תשובה זהה, אז למה לי לטרוח?"
מוחנו הוא האיבר החרוץ ביותר בגופנו. הוא עובד שעות נוספות, גם כשאנו ישנים, ופעמים רבות הוא עסוק בתפקיד שופט בית המשפט העליון. אפילו לפני שנדבר עם מישהו, מתחיל מוחנו לנחש מה תהיינה התוצאות. הוא אומר דברים כמו, "הוא יגיד לא", "היא עסוקה מדי", "אין להם מספיק כסף", וכן הלאה. הזדמנויות רבות בחיים מוחמצות כתוצאה מכך שאנשים מנחשים מה תהיה תגובת האדם האחר.
וולט דיסני שאל 3,241 אנשים אם ירצו להשקיע בהקמת פארק שעשועים. כולם אמרו לא, וחלקם אפילו לגלגו לו באומרם, "אתה חולם – זה לעולם לא יצליח. לך חפש לך עבודה אחרת". אולם כשניגש וולט דיסני למועמד מספר 3,242, הוא החל עם דף חלק. הוא לא חשב על 3,241 הכישלונות הקודמים, והוא קיבל תשובה חיובית.
על מנת שיהיו לנו שיחות משמעותיות, אנו צריכים לוותר על הניסיון לנבא מה יאמר האדם האחר. עלינו לגשת לשיחה מתוך ה"כלום", מתוך ה"אין". כיוון שאנשים וסיטואציות משתנים כל הזמן, הרי העובדה שבנך (או אמך/אביך, או רעייתך/בעלך, או ידידך/ידידתך) לא הגיבו בחיוב אתמול – דבר זה אומר רק היכן הם היו אתמול. היום הוא יום חדש לגמרי ויש בו הזדמנויות חדשות.
למעשה, אם ניכנס לתקשורת מתוך "כלום", אזי הכל הופך לאפשרי. אפשר למלא כוס במים חדשים רק אם רוקנת את המים שהיו בתוכה אמש.
מושג ה"ביאה מתוך הכלום" צריך להמשיך גם אחרי תחילת השיחה. עלינו להימנע מעשיית שיפוטים על מה שאנו שומעים. במקום זאת, עלינו להשתדל פשוט להקשיב ולנסות להבין מהיכן בא האדם האחר. שופט טוב וצודק ישמור את שיפוטו עד שהוצגו כל העדויות בפניו. קשה מאוד להקשיב בצורה אפקטיבית ולשפוט בו-זמנית.
אחד מעמיתיי לעבודה ביטא זאת כך: לפעמים אנו מאזינים למוסיקה טובה ונסחפים על ידה. אנו מתחילים אז לרקוד בזרימה טבעית. למרות שאיננו מכירים את הצעדים, אנו פשוט רוקדים לצלילי המוסיקה. הוא הדבר באשר לתקשורת: רקוד עם השיחה. פשוט תן לה לזרום בלי לדחוף לקבלת תוצאה רצויה כלשהי. פשוט תן לזה לקרות.
זה נכון במיוחד במערכות יחסים שאינן באות לביטוי מלא, או שאינן טובות כפי שהיו פעם. דרך טובה לחולל שינוי היא לשוב ולהיכנס לתקשורת מנקודה של סליחה ושל "כלום", של "אין". לשחרר את העבר ולפתוח הזדמנויות חדשות לזרימת תקשורת חיובית.
עשה מעשה המסוגל באמת לחולל שינוי אמיתי:
עשה רשימה של מערכות יחסים החשובות לך, אך שאינן עמוקות, משמעותיות או אפקטיביות כפי שהיית רוצה שתהיינה. ליד כל אחת מהן, כתוב מה יתכן שהבאת לשיחה, המונע ממך לשפר את מערכת היחסים. ואז – ותר על הדבר הזה! ותר על הגישות הישנות! בוא מתוך ה"כלום" ותוכל להביא הכל לתוך השיחה הזו. ראה כיצד יחסיך עוברים ונכנסים לשלב חדש של אהבה והבנה.

 העשיר הקמצן

בעיירה קטנה בבלרוס חי לו עשיר גדול שהיה, לא עלינו ולא עליכם, קמצן מושבע. בכל פעם שהיו פונים אליו לבקשת עזרה – בין אם הייתה זו בקשת עזרה לכלה יתומה, אלמנה המשוועת לפת לחם או עני מרוד שנזקק לדרוש ברופאים – הוא היה מעניק מטבע נחושת חלודה בת חמש קופיקות. למזלו, לא היה עליו לחפש אחר מטבעות נחושות חלודות שכן כל מי שקיבל את המטבע זרק לו אותה בפרצוף. אט אט הפסיקו גבאי הצדקה להתדפק על דלתות ביתו.
ויהי היום ועסקניה המכובדים של העיירה שידכו בין בחור צעיר, יתום מאביו ומאמו, תלמיד חכם ובעל מידות נעלות, לבין נערה – יתומה אף היא – יפת תואר בפנימיותה ובחיצוניותה. כל תושבי העיירה נרתמו למאמץ: התופרת הכינה את בגדי החתונה חינם אין כסף; נשות העיירה קצצו וטיגנו, קילפו ובישלו; השמש ניקה היטב את בית הכנסת שם היה אמור להיערך האירוע והחסונים שבין התושבים גררו את השולחנות והציבו את הכסאות במקומם.
אלא שברגע האחרון אירעה צרה של ממש: בבוקר ביום החתונה הופיע שוטר כשבידו צו המורה לקחת את החתן אל הצבא! לא הועילו תחנוניו של החתן ובכייתה של הכלה, החתן הובל אחר כבוד לבית המשטרה המקומית, משם היה עליו להישלח לבסיס צבאי אי-שם בקצה המדינה.
בעיירה נכח רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, שיחד עם העסקנים מיהר לביתו של מפקד המשטרה כדי לבקש ממנו לשחרר את הצעיר. בתחילה סירב המפקד לשמוע את דבריהם אך לבסוף נענה ואמר:
"אלף רובלים, לא פחות! אם תעניקו לי אלף רובלים, אשחרר את הצעיר היתום לחופשי."
"עוד לפני שקיעת החמה נביא לך את הסכום שביקשת" השיב רבי שניאור זלמן מידית.
העסקנים לא האמינו למשמע אוזניהם. אלף רובלים הם סכום עתק! מהיכן ישיג רבי שניאור זלמן את הסכום האגדי?
"על האלוקים נאמר כי הוא 'אבי יתומים'", השיב רבי שניאור זלמן ברוגע. "אני בטוח שהוא לא יעזבנו."
רבי שניאור זלמן ניגש מיד לעבודה. הוא נפגש עם הרב המקומי ויחדיו הרכיבו רשימה של בני הקהילה ואת תרומתם המשוערת. כשסיימו, הביט רבי שניאור זלמן ברשימה. "מדוע לא כללת ברשימה את שמו של עשיר העיירה?" התעניין. – "מה כבר יעזור מטבע הנחושת החלוד שלו?" השיב הרב כשהוא מעווה את פניו. "בכל זאת, עלינו לתת לו הזדמנות להיות שותף במצוות פדיון שבויים" השיב רבי שניאור זלמן. "הוסף את שמו בראש הרשימה וניגש אליו לפני כולם."
העשיר הקמצן לא היה מורגל באורחים שבאו לבקרו וכששמע צעדים ליד ביתו מיהר אל החלון. כשהבחין בדמותם ההדורה של רבי שניאור זלמן והרב המקומי העושים את דרכם בשביל המוליך אל הבית מיהר לפתוח את הדלת לרווחה. "במה זכיתי לאורחים חשובים כל-כך?" שאל-אמר. "היכנסו נא. לכבוד גדול הוא לי."
האורחים נכנסו ורבי שניאור זלמן החל לספר לו על החתן היתום ומפקד המשטרה החמדן. "עלינו להשיג אלף רובלים עד שקיעת החמה" סיפר לו.
העשיר הקשיב ולא אמר דבר. הוא הושיט את ידו לכיסו, שלף את מטבע הנחושת החלוד והגישו לרבי. רב העיירה פתח את פיו כדי לומר משהו אך רבי שניאור זלמן הקדימו: "אני מאוד מודה לך על תרומתך" אמר תוך שהוא לוקח את המטבע, "תזכה למצוות" הוא קם והחל לפסוע לעבר הדלת.
"רק רגע" קרא אחריו העשיר, "נדמה לי שתרומתי הייתה קטנה מדי... אתן לכם רובל שלם." רבי שניאור זלמן לקח את המטבע, בירכו בידידות והחל לפסוע לעבר הדלת כשהעשיר קרא אחריו בשלישית: "רגע, רגע... גם הפעם תרומתי הייתה קטנה מדי" והוא שלף מכיסו שטר בן עשרה רובלים.
הדבר חזר ונשנה מספר פעמים. העשיר מוציא מכיסו סכום גדול יותר, הרבי מברכו בחום וניגש אל הדלת כשהעשיר קורא ולו ומגדיל את סכום תרומתו.
לפתע פרץ העשיר בבכי.
הרבי הביט בו בעיניים אוהבות והמתין עד שיסיים לבכות. "לפני מספר שנים הענקתי לקבצן מטבע נחושת" סיפר העשיר כשנרגע, "והלה זרק אותה בפניי. כעסתי והחלטתי שאתן את המטבע לכל מי שיבקש ממני נדבה. רק מי שיקח אותה בסבר פנים יפות יזכה לתרומה הגונה ומכובדת.
"כך חלף זמן אך המטבע נשארה אצלי. כולם זרקו אותה בפניי בתוספת קללות ונאצות, שמי נודע בכל הסביבה כקמצן מושבע ואנשים החלו להתרחק ממני בסלידה. רק אתה, רבי, קיבלת את המטבע ואף בירכת אותי על תרומתי. בזכותך הפכתי היום להיות לאיש אחר.
"כעת" סיים, "אתן לכם את כל הסכום הדרוש כדי שנוכל ללכת מיד למפקד המשטרה ולשחרר את החתן המסכן."
בלב שמח הלכו השלושה לשחרר את החתן. החתונה שנערכה במועד הייתה שמחה כל-כך והעשיר הקמצן – שלמעשה לא היה קמצן כל-כך – שימש כשושבין.
למחרת בבוקר הלך החתן לרחוץ בנהר, שם גילה תיק שנפל מעגלתו של מפקד המשטרה. הוא פתח את התיק וגילה אוצר של ממש: אלף רובלים במזומן! הוא מיהר עם המציאה לרב העיירה שאמר לו: "זוהי מתנת החתונה של רבי שניאור זלמן. כסף זה יסייע לך להסתדר בפרנסה מכובדת; לך לשלום ויהא האלוקים עמכם."
 

חדש ”מעריב“ בסינגפור
שרות מיוחד לסינגפור במיוחד בשבילך, מעריב עיתון סוף שבוע כולל מוספים
משלוח עד פתח הבית כל יום שישי
להזמנות:   http://www.books2me.com/maariv.html

החטיבה הישראלית
ביה"ס של יום ראשון - החטיבה הישראלית, מרחיב את פעילותו גם  במהלך השבוע בשעות אחה"צ. לרשותכם שני מסלולי לימוד: האחד - הקניית הקריאה והשני - שיג ושיח - פעילות חווייתית לילדים לחיזוק השפה הדבורה והעשרת אוצר המילים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למנהלת ביה"ס - רויטל שלו: 91457931

קעמפ קיץ גן ישראל  2010
מה אתם עושים בקיץ הזה? קעמפ ”גן ישראל“ מזמין אתכם לבוא וליהנות בקייטנה מיוחדת במינה - שלל הפעלות וטיולים, חוויות, כיף והמון חברים.
השבוע הראשון הסתיים בהצלחה! עדיין ניתן להצטרף לשבועות הבאים. הקמפ יסתיים ב - 9 ביולי, כל יום בין השעות  14:30 -  9:30,  לגילאי 2-11 .
לפרטים נוספים והרשמה: אודליה ריבני - 7095 9232
 

דרושה:

מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931