Home 
NEWSLETTER Israeli in singapore ישראלי בסינגפור - 144
NEWSLETTER Israeli in singapore ישראלי בסינגפור - 144
ישראלי בסינגפור - 144
|
|
.png) |
||||||
|
||||||
|
עונש מידתי
 עונש מאסר עולם על חציית כביש שלא כהלכה? עשרים שנה בכלא על לעיסת מסטיק בפומבי? הגזמנו הפעם, לא?
מדוע אם-כן נשתנה משה? בפרשת השבוע הוא נענש ונמנעת ממנו הכניסה לארץ ישראל, הכל בגלל עבירה קטנה – לכאורה – של הכאת הסלע במקום דיבור אליו?
בני ישראל במדבר תובעים בקול רם שהם רוצים מים. השם אומר למשה לדבר אל סלע מסוים (הוא אמור לבקש יפה..) ומבטיח, שבאופן ניסי, מים יתחילו לזרום מן הסלע. משה לא דיבר אל הסלע אלא הכה בו (המדרש מסביר לנו מדוע זה קרה) ובסופו של דבר הנס התרחש, המים נבעו והעם הרווה את צמאונו.
אם הרב שלך היה גורם לסלע להוציא מים, אפילו אם הוא היה 'קצת' אגרסיבי עם הסלע, היה הרב נכנס ללא ספק לרשימת זוכי פרס נובל לכימיה, והנס היה נחשב לאחד ממופתי המאה ה-21. אך כשמשה עושה זאת זו עבירה. אפילו נניח שהקב"ה העדיף שמשה ידבר אל הסלע ולא יכה בו, אך מדוע קיבל משה עונש גדול כזה, בשביל עבירה קטנה כל-כך?
התשובה היא, כך נאמר לנו, שהכל לפי הפרופורציה. אם ילד קטן לכלך את הרצפה אנו נסלח לו; אם המבוגר, ממנו אנו מצפים למודעות לנקיון, עשה זאת – נהיה סלחנים פחות. ובאותו המשקל, ציפיותינו מאדם בעל שיעור קומה גבוהות יותר מאלה של אדם רגיל.
פגם הנמצא על אריג גס אינו כל-כך גרוע כמו פגם על אריג עדין. כתם על סרבל עבודה לא רק שמקובל, אלא אף מבוקש. למעשה, אנשים מסוימים משלמים תוספת מחיר עבור ג'ינס מוכתם. אך אם אותו כתם יימצא על עניבת משי, לא ניתן יהיה ללבוש אותה.
משה רבנו הוא כמו בד משי עדין, ולכן, אפילו השמץ הקטן ביותר, או רמז לחטא, נחשב כהתנהגות שאינה הולמת, והעונש בהתאם.
באחד מספריו של הד"ר א. י. טברסקי, קראתי על המושג הידוע ביידיש: עס פַּאסט נישט – לא מתאים לך. כשהיה ילד, ואביו היה נוזף בו כשהתנהג לא כשורה, הוא היה אומר לו: עס פּאסט נישט. כלומר, לךָ התנהגות כזו אינה מתאימה. נזיפה מסוג זה, לא רק שלא הורסת את תדמיתו העצמית של הילד, אלא אף בונה אותה. אבא חכם היה אומר לילדו: "אתה משהו מיוחד, אתה חשוב, לא מתאים לך להתנהג כך". ישנם דפוסי התנהגות שאינם בהכרח קרימינליים או בלתי מוסריים. אולם עבור אדם שבא מרקע מכובד הם לא הולמים. ביקורת מסוג זה בונה את הערכתו העצמית של הילד.
כשאני כותב שורות אלה, אני חושב על טקס החופה שאנו משתתפים בו מפעם לפעם בחתונות. לאחר הקראת הכתובה במקור בארמית, הרב בדרך כלל מתמצת אותה גם באנגלית או עברית תלוי במשתתפים. בטקסט הארמי מופיע משפט עתיק האומר כי הבעל יתנהג עם אשתו "כהלכות גוברין יהודאין" – כפי שמתאים לגבר יהודי לנהוג, ובהמשך הטקסט מפורטות מחובותיו של הבעל. קודם כל מזכירים לו כי עליו להתנהג כפי שמתאים לגבר יהודי. כן, אנו היהודים מצפים יותר מהבעלים שלנו. יש לנו מסורת קדושה ואתיקה היסטורית שאליה אנו מחויבים. לא משנה מה עושה שאר העולם, לגבר היהודי זה לא מתאים - עס פּאסט נישט.
משה רבנו היה הנביא הגדול ביותר שחי אי פעם. אין סטנדרט התנהגות גבוה יותר מזה הנדרש ממשה רבנו. למזלנו, אנחנו, בני תמותה רגילים, איננו מחויבים לאמות מידה כה מרוממות, אך אנו מחויבים לסטנדרטים שלנו, לסטנדרטים של יהודים על-ידי הבורא בשם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
החיוך השבועי כשהמרצים או הסטודנטים מתחכמים... המרצה: "באמת, עשיתי פעם את הניסוי הזה עם הבן שלי! הושבתי אותו על נדנדה והסברתי לו על הכוחות שפועלים עליו... אז הוא אמר לי: אבא, מה אתה מטומטם? תנדנד וזהו!" (הטכניון, פיסיקה קלאסית )
המרצה: "את המבחן אפשר לעבור, תשאלו את אלה שעשו אותו סמסטר קודם."
הסטודנט: "אפשר לשאול אותם עכשיו. רובם פה..." (אוניברסיטת בן גוריון, המחלקה לכלכלה ) סטודנטית: "אפשר זמן להעתיק?"
מרצה: "כן, תנצלו את הזמן שאני מוחק את הלוח." (הטכניון, ) לפני המבחן שואלים את המרצה על המבחן והוא עונה: "לא יהיו לכם הפתעות במבחן!" כשמגיע המבחן אף אחד לא מבין כלום, שאלות מאוד קשות ולא ברורות.
הסטודנטים באים בתלונות למרצה: "אמרת שלא יהיו הפתעות במבחן?!" המרצה: "נכון. גם אצלכם, כמו בכל השנים, יהיו 70% נכשלים..." (אוניברסיטת בן גוריון, הנדסאות, תכנות בשפת C ) "אני מבקש ממכם... בסוף הסמסטר יש משוב מרצים, תתנו לי 2, אני כבר לא יכול יותר להעביר את הקורס הזה." (הטכניון, פיסיקה 2מ' )
מרצה: "אם נירה קליע לכיוון השמש המהירות שלו תגדל במהלך התנועה"
תלמיד: "..אבל המרצה, הקליע ימס הרבה קודם..." מרצה: "אז נירה אותו בלילה..." ( האוניברסיטה העברית, מכניקה ויחסות פרטית, 2006 ) (שיעור ראשון) מרצה: "אני שמח שאתם מבינים. בקרוב זה ישתנה..." (אוניברסיטת תל אביב, אינפי )
לפני מבחן ידוע לשמצה במחשבים, שואל אחד הסטודנטים: "איזה חומר עזר כדאי להביא למבחן?"
מתרגל: "לדעתי הכי כדאי לכם להביא תהילים..." ( אוניברסיטת בן גוריון, הנדסת חשמל ומחשבים )
"היחס של פיסיקאים למתימטיקה זה כמו היחס של פושעים לספר חוקים. כדאי לדעת, וכדאי לדעת איך לעקוף."
(אוניברסיטת תל אביב, ממפי"ס )
סטודנט: "אז למה אנחנו מחשבים את זה אם זה לא מעניין בכלל?"
מתרגל: "פה זה האקדמיה, עושים פה דברים כאלה, לא הגעת בשביל לעשות משהו מועיל" (אוניברסיטת תל אביב, מבוא להנדסת חשמל )
כבד את סבא וסבתא
 הפעם ברצוני לדון באמנות של "הורות" לכיוון אחר, כלפי מעלה בתרשים הזרימה הבין-דורי, כלומר, לאופן שבו אנו מתייחסים להורינו.
אני מכיר משפחה אחת שהיא מבחינתי תמיד דוגמא ליחסים בין הדורות. חברי המשפחה הזו נעים בגילם בין 3 ל-98. כולם קרובים ומחבקים זה את זה באהבה ובדאגה. כשלמדתי להכירם טוב יותר, נוכחתי לראות שיש להם תכלית משותפת גבוהה יותר, המהווה את המפתח לאחדותם.
כולם הרעיפו אהבה, כבוד והוקרה על אב המשפחה, איש בשנות התשעים לחייו. הנכדים למדו זאת מהוריהם והנינים – מן הנכדים. לא עובר יום בלי שהם יעשו משהו עבור הסבא. שיחת טלפון, מתנה, ביקור או ציור מן הנינה בת ה-3, כולם עסוקים בנתינה, בלי לצפות לתמורה כלשהי.
בנקודה מסוימת באתי לבקר את האיש הקשיש, ששהה ביחידה לטיפול נמרץ. הוא היה מחובר למכונת הנשמה והרופאים נתנו לו עוד כמה שעות לחיות. הוא היה מוקף בנכדיו. בתו וחתנו היו בחוץ-לארץ באותו זמן. "סבא", לחש באוזנו נכדו בן ה-30, "אנא אל תלך מאתנו, הוריי בדרכם הנה, הם רוצים לראות אותך". בנקודה זו פקח האיש הזקן את עיניו, שהיה בהן ניצוץ קטן שהבהב וכאילו רמז ואמר, "כן, אני אחכה".
ביקרתי אותו שוב למחרת היום. להפתעתי ראיתי אותו יושב בכסא, ולידו בתו, חתנו ונכדיו. היה ברור שיש לו בשביל מה לחיות. שבוע לאחר מכן הוא שב לביתו.
אין דבר כזה הורים מושלמים. ההבדל בין אלה האוהבים את הוריהם ומכבדים אותם ואלה שתמיד מסבירים את הסיבות המוצדקות מדוע אינם אוהבים את הוריהם, תלוי בדבר שבו הם מתמקדים. יש אנשים המתמקדים בכל הטוב שהם קיבלו, ואילו אחרים – במה שהם מרגישים שהיו צריכים לקבל.
ילדיך ילמדו ממך במה להתמקד. כאשר סבתא אומרת שהיא מגיעה לביקור, האם אתה מתכנן יחד עמם כיצד להנעים עליה את שהייתה, או שנושא שיחתכם הוא לאיזה מתנות אפשר לצפות שהיא תיתן להם כשהיא תגיע?
ידיד שלי אמר פעם, "דאג לילדיך כי יום אחד הם יבחרו את בית האבות שלך". באופן אישי, אני מעדיף לנסח זאת כך: "כבד ואהב את הוריך ללא תנאי, כי יום אחד ישתמשו ילדיך בדוגמא שנתת להם באשר לאופן שבו יש להתייחס להורים קשישים".
|
||||||
|
||||||
|
אח שלי, תביא סיגריה
 כל תושבי ירושלים הכירו את ברל זלדוביץ הזקן. ברל הקשיש והאומלל, אדם בודד שחי בבית אבות באחת השכונות שמחוץ לחומות העיר. הייתה שמועה שברוסיה, לפני המהפכה, ברל היה איש עשיר בעל רשת מפעלי טקסטיל במינסק שפתח מכיסו למטרות צדקה ברחבי העולם. היו שאמרו שהוא היה זה שהקים את בית האבות שכעת העניק לו מזון ומגורים.
אם היה אמת בשמועות הללו הרי שלא נותר דבר מתהילתו הקודמת. ברל היה צל אדם, בודד ללא כל חבר, שמנהגיו המוזרים היו חולניים כמעט, כמו למשל, מנהגו הכפייתי להתחנן לסיגריות. כל אימת שעבר אדם על פניו של ברל ברחוב, היה ברל מושיט מיד את ידו ומבקש בהכנעה, "בבקשה, אני יכול לקבל סיגריה?" איש לא ראהו מעולם מעשן את הסיגריות הללו, ואף לא יתכן שהוא עישן את כולן – מן הסתם הוא קיבץ כמאה סיגריות ביום.
אבל יום אחד חל שינוי יסודי בברל הקשיש. לפתע היה חיוך בעיניו, צעדו הפך קל ואפילו גבו הכפוף, דומה שנתיישר קמעה. הוא החל לדבר לאנשים ואפילו חדל לקבץ סיגריות. פתאום הוא נתגלה כאיש זקן ומלא חיים, בעל תודעה צלולה ונפש בריאה.
היה אדם אחד שידע את הסיפור שמאחורי השינוי הכביר שעבר ברל. שמו היה רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי והוא עמד בראש מוסדות "עץ חיים" בירושלים, שעליהם נמנה בית האבות שבו התגורר ברל. רק מקץ שנים רבות, לאחר שברל הלך למנוחת עולמים, גילה רבי יחיאל את מה שידע על ברל זלדוביץ.
רבי יחיאל הכיר את ברל שנים רבות. הם נפגשו כשרבי יחיאל שהה במינסק לצורך גיוס כספים למוסדות הצדקה שלו. ברל קיבל את רבי יחיאל במשרדו המפואר והסכים לתמוך כספית בבנייה ובאחזקה של מעון לקשישים ולחסרי כל בירושלים. ברל המשיך להתכתב עם רבי יחיאל ולשלוח את הסכום שעליו התחייב בפניו, עד שנותק הקשר ביניהם עקב פרוץ המלחמה ב-1914.
בפעם הבאה שרבי יחיאל ראה את ברל הוא היה פליט חסר כל המתדפק על דלתו בירושלים. למותר לציין, שכאדם שהיה אחד מתומכי המוסד הוא קיבל מיד חדר במעון הקשישים וכל צרכיו נתמלאו, ככל שהיה אפשר באותן שנות מחסור. רבי יחיאל היה בא כל יום ויושב כמה דקות עם ברל, ולבו כאב למראהו של ידידו משכבר הימים, שצרותיו הותירוהו שבור בגוף וברוח.
בוקר אחד, כאשר רבי יחיאל נקש על דלתו של ברל, קידם זה את פניו בחיוך רחב, דבר שלא קרה כבר עשרים השנה. "רבי יחיאל", אמר ברל נוכח הפתעתו של הרבי, "היום קיבלתי דחף מחודש לחיים. זהו היום המאושר בחיי"!
"שב, רבי יחיאל", המשיך האיש הזקן, "והנח לי לספר לך קצת על עצמי. אתה יודע מה הייתי ומה אני היום, אבל אתה לא יודע איך זה קרה. אני האשם היחיד בגורלי. הקב"ה בירכני בעושר ובמזל טוב, ואני נכשלתי ולא הצלחתי לעשות שימוש נכון בברכותיו. כן, נכון שתרמתי לצדקה ביד נדיבה, וכי מפעליי סיפקו פרנסה למאות משפחות יהודיות, אבל אני הייתי עיוור למשמעות האמיתית של עושרי, עיוור לאחריות שלי כלפי אלוקים ואדם.
"חשבתי שכל העושר הזה הוא שלי, עושר המגיע לי בזכות גאונותי ועמלי. חשבתי שפועליי חבים לי את חייהם בעבור הפרוטות המעטות שנתתי להם כדי להאכיל את משפחותיהם. הייתי רודן שהשתמש בכוחו כדי למחוץ את אלה שלא השביעו את רצונו. אם עובד היה מאחר לעבודתו או לא מילא את ציפיותיי, התנפלתי עליו, הורדתי משכרו ואיימתי לפטר אותו – איום שאכן הוצאתי תכופות אל הפועל, שכן לא היה מחסור בגברים בעלי כושר גופני טוב שמילאו את הערים והתחננו לעבודה. אני נרעד למחשבה כמה חיים אמללתי בקשיות לבי. כמעט כל המפעלים ברוסיה פעלו בדרך זו – אבל האם זה תירוץ לאופן שבו התנהגתי?
"אירוע אחד עתיד היה להטריד את מנוחתי שנים רבות לאחר מכן. אחד העובדים הגיע לעבודה באיחור של עשר דקות. זימנתי אותו למשרדי. כשהאיש מלמל משהו על אשתו החולה, אמרתי לו בנימה צוננת, "אז אשתך חולה. מה זה מעניין אותי?" ושלחתי אותו חזרה אחרי שהורדתי מחצית משכרו היומי, כפי שהיה כתוב בפירוש בכללים שפורסמו בגלוי על שער המפעל.
"האירוע הזה מציין מבחינתי את נקודת המפנה המרכזית של חיי. זמן קצר לאחר מכן, הבולשביקים הפקיעו ממני את כל רכושי. איכשהו, הצלחתי להימנע מלהיעצר יחד עם שאר תעשייני מינסק. נמלטתי אל מעבר לגבול לתוך פולין, ומשם המשכתי לירושלים.
"כאן מצאתי מקלט, אך לא שלוות נפש. מה שהציק לי לא היה זיכרונותיי על עושרי האבוד, אלא המחשבות על האדם שהפכתי בעטיו של עושר זה. שבתי וחשבתי על הפועל ששמר כל הלילה על אשתו החולה וכיצד הגיע בבוקר בחיל ורעדה אל משרדי והתחנן שלא לאבד את משרתו. מהי ההרגשה להיות בחסדי אדם אחר, להיות מושפל על ידי אדישותו לגורלך? היה עליי לדעת. הרגשתי שלא אוכל למצוא כפרה לנשמתי עד שאחווה את מה שחווה האיש הזה.
"לכן החלטתי להפוך לקבצן. לא רציתי לאסוף כסף – תיעבתי את הדבר המגעיל הזה – הלא קיבלתי את כל צרכיי מן המוסד שלך. לכן קיבצתי סיגריות. במשך שעות הייתי עומד ברחוב ומתחנן בפני העוברים ושבים לסיגריות, אך כולם התייחסו אליי בנדיבות ובחביבות, אולי מפני ששמעו על עברי, ואולי מתוך רחמים על איש זקן שקצת איבד את צלילות דעתו.
"הבוקר ניגשתי לאיש לבוש באלגנטיות וביקשתי ממנו סיגריה. האיש הביט בי בקור ואמר, "אתה רוצה סיגריה? מה זה ענייני?" מילותיו, ובמיוחד הנימה שבה הן נאמרו, חתכו בנשמתי כסכין. מעולם לא חשתי מושפל כל כך. לרגע אחד הרגשתי שאני אפס, שכל קיומי חסר ערך לחלוטין. ואז חלף בי רעד מקפיא עצמות. הרי אלה היו בדיוק אותן מלים שאמרתי לאותו עובד במפעלי לפני למעלה מעשרים שנה! פתאום נמלאתי שמחה אדירה. המעגל נסגר. עכשיו אני יכול למות בשלווה, בידיעה שהקב"ה קיבל את חרטתי..."
|
||||||
|
”בסוד הפרשה“ סדנא בעברית החטיבה הישראלית קעמפ קיץ גן ישראל 2010 דרושה: מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931 |
||||||
|
||||||
| אין המערכת אחראית על פרסומים פרטיים | ||||||
