NEWS Israeli in singapore ישראלי בסינגפור 141
|
|
.png) |
||||||
|
||||||
|
מה התפקיד שלך? מחקר בדק מה מניע אנשים ללכת לעבוד. 90% מהנשאלים אמרו כי גם אם היו זוכים בלוטו, היו ממשיכים לעבוד. הסיבה? אדם זקוק לתחושת מימוש עצמי. בין לבין אתה פוסע בזריזות אל אולם ההמתנה באיחור של רבע שעה. זוהי טיסה בינלאומית: אתה מנסה לצמצם את הדקות המבוזבזות באולם ההמתנה. אולם, שיחה קצרה עם פקידת הקבלה מגלה לחרדתך, שלא רק שלא איחרת אלא בטעות הגעת 35 דקות מוקדם יותר..... אתה מחמיץ את טיסת הקישור, והטיסה הבאה יוצאת רק למחרת בבוקר. בשעה שאתה מזמין חדר במלון, עוברת בראשך המחשבה, שמעולם לא היית בעיר הזאת לפני כן. מה עושים? יוצאים לקניות? מטיילים בעיר התחתית? מבלים את הערב בחדר במלון ומשלימים עבודות? אתה תקוע במבוי סתום. כבר זמן רב אתה מודע לכך, שזה לא מה שאתה רוצה לעשות עם החיים שלך, וזה בלתי נמנע שבסופו של דבר הבוס שלך גם כן יכיר בכך. לפיכך, אתה תר אחר מספר אפשרויות, אבל מן הסתם יקח זמן עד שאיזה מבין האפשרויות תתממש. אז עומדים לפניך כמה חודשים טובים שבהם אתה טוחן מים (וזה עוד התרחיש הטוב ביותר...(. אנחנו חיים בשני סוגי זמנים: זמן אמיתי וזמן שבין לבין. בזמן אמיתי אנחנו ממשיכים ומתמידים בחיינו: בקריירה שלנו, ביחסים שלנו, עם משפחתנו ועם קשרינו החברתיים. ויש גם זמן המתנה, מה שנקרא בין עבודות. החכמה היא להגדיל את הזמן האמיתי ולצמצם למינימום את הזמן שבין לבין. אך מסתבר שלא כך גורס הרבי מלובאוויטש. לפי דברי הרבי, קיים רק סוג אחד של זמן. ישנם מסעים ארוכים ומסעים קצרים, משימות גדולות ומשימות קטנות. ישנן הזדמנויות ברורות וישנם מצבים שבהם אנחנו מגרדים את פדחתנו ותוהים, מדוע אנחנו פה? אך כל הזמנים הם אמיתיים. כל רגע הוא מכריע. כל סגמנט מחיינו, לא משנה כמה הוא זמני או בר חלוף, יש לו מרכז, מטרה ותכלית. באחד ממכתביו מסביר הרבי את הבסיס שלו להשקפה זו: סיפור מסעי אבותינו במדבר סיני. ספר במדבר מתאר כיצד בני ישראל חנו ונסעו במדבר. במרכז המחנה של בני ישראל עמד המשכן, המקדש הנייד ששיכן בתוכו את הנוכחות האלוקית. סביב למשכן היו אהלי הכהנים והלויים, ששרתו בבית המקדש. מאחורי מחנה הלויים, סבבו מחנות האהלים של שנים עשר שבטי ישראל – שלושה שבטים במזרח, שלושה בדרום, שלושה במערב, ושלושה שבטים בצפון. מעל למשכן ריחפו ענני הכבוד, שסמלו את נוכחותו של הקב"ה, ששכן בתוכו. כשהענן עלה מעל למשכן, היה זה סימן לבני ישראל להמשיך במסעם. לא היו כאן זמנים מתוכננים מראש לחניה. לפעמים הענן – והאנשים – נשארו באותו מקום במשך שנה, ולפעמים לא יותר מלילה אחד. בכל פעם שענני הכבוד התרוממו, בני ישראל המשיכו במסעם. אמרנו שהמשכן היה נייד. אך זה לא היה אהל מתקפל. הבניין המדהים הזה כלל: 48 קטעי קירות באורך של כ- 5 מטרים כל אחד, מאה תושבות יסוד במשקל של כ- 75 ק"ג כל אחת, יותר משני תריסרי שטיחי קיר ענקיים, וכן עמודים, מחזקים, ריהוט ואביזרים. היה צורך בצוות של 8580 לויים כדי לפרק, להעביר ולבנות מחדש את המשכן בכל פעם שבני ישראל עברו ממקום למקום. והתורה מדגישה, שכל התהליך חזר על עצמו בכל מסע של בני ישראל, כולל אותם פעמים שחנו למשך לילה אחד בלבד. בכל חניה המשכן הוקם, ו- 600,000 בתי אב הקימו את אהליהם באופן שנאמר להם סביב המשכן. כך ידעו בני ישראל שהם אף פעם לא סתם "עוברים דרך" או "מחכים לשעת כושר" בצומת כלשהי במסעם. כל חניה, לא משנה כמה קצרה וזמנית היתה, היה לה מרכז, מוקד, מטרה, ודרך מיוחדת לעשות לו, יתברך, דירה בחייהם. |
||||||
|
||||||
חלות טריות לאלוקים רבי משה חגיז, בספרו משנת החיים, כותב שהוא שמע את הסיפור הזה מאנשים מהימנים בצפת, שנכחו בשעת מעשה. באמצע המאה השש-עשרה עקר יהודי אנוס מפורטוגל לעיר הקודש צפת. לאחר שנים בהם נאלץ לקיים מצוות בסתר, הוא שמח לקראת הרגע בו יכל לשוב בגלוי לדת אבותיו. שנים לאחר-מכן הוא שמע בבית הכנסת דרשה של הרב על "לחם הפנים" אותו היו מקריבים בבית המקדש (ראה ויקרא יד, ה-ט). הרב לימד את ההלכות השונות הקשורות בלחם הפנים, שוחח על המשמעות המיסטית וציין כי כיום, בשל חטאינו נחרב בית המקדש ואיננו יכולים להעלות קורבן זה. היהודי לקח את הדברים ללב. כשהגיע הביתה, ביקש מאשתו להכין שתים עשרה חלות מיוחדות ביום שישי הקרוב. הוא העביר לה את כל ההלכות ששמע בדרשה: עליה לנפות את הקמח שלוש עשרה פעמים, ללוש אותו בטהרה ולאפות את הבצק היטב. הוא ציין שהוא עומד להקריב את החלות כמנחה לה' וכי הוא מקווה שבורא העולם יקבל את מנחתו ויאכל אותן. אשתו מילאה בנאמנות אחר בקשתו. בשעות הצהריים המוקדמות של יום שישי, כשאיש לא היה בבית הכנסת, הביא היהודי את החלות אל בית הכנסת. הוא שטח תפילה לבורא העולם שיקבל את מנחתו ויאכל את החלות הטריות ואף יהנה מהן. הוא הוסיף להתחנן בדמעות שליש כי קורבן זה יכפר על עוונות בני ישראל, לאחר-מכן הניח אותן בארון הקודש ושב לביתו בצעדים קלים. מאוחר יותר הגיע שמש בית הכנסת כדי להשלים את ההכנות לקראת השבת. כמדי שבוע, הוא פתח את ארון הקודש כדי לוודא שספר התורה נמצא במקום הנכון ומוכן לקריאת התורה למחרת בבוקר. כשפתח את הארון הופתע לגלות חבילה עטופה; הוא פתח אותה וגילה שתים עשרה חלות ריחניות! הוא לא ידע מהיכן הגיעו החלות אך גם לא השקיע בכך מחשבה רבה: הן נראו נפלא והדיפו ריח ניחוח – והשמש החליט לקחת אותן הביתה. באותו ערב המתין היהודי בחוסר סבלנות לסיום התפילה. כשכולם עזבו את בית הכנסת, הוא ניגש בחיל וברעדה לארון הקודש ופתח את דלתותיו. החלות לא היו שם! הוא היה מאושר כל-כך. הוא מיהר הביתה וסיפר לאשתו כי אכן אלוקים לא בז לקורבנם הדל אלא קיבל את החלות ואכל אותן בעודן חמות! "הבה לא נתעצל" אמר לה, "את רואה שהוא אוהב את החלות שלנו. עלינו להשתדל לעשות זאת בכל שבוע, בדיוק באותה מסירות ודייקנות בה עשינו זאת בפעם הראשונה." התרגשותו דבקה גם באשתו והיא שיתפה פעולה בשמחה. בכל יום שישי בבוקר היא הכינה בנאמנות שתים עשרה חלות יפהפיות כשהיא מקפידה על כל פרט ופרט, גדול כקטן, וכל יום שישי אחר הצהריים הוא הביאן לבית הכנסת ושטח את תפילתו הכנה לבורא העולם. ובכל יום שישי אחר הצהריים היה השמש מגיע לאסוף בשמחה את החלות הטעימות, ובכל יום שישי בערב היה היהודי מפורטוגל מודיע בשמחה לאשתו ששוב נתקבלה מנחתם הדלה. כך המשיך הדבר שבועות וחודשים. ביום שישי אחד, נשאר הרב בבית הכנסת עד אחרי הצהרים, מאוחר מן הרגיל. היה זה אותו רב שנשא את הדרשה על "לחם הפנים", אותה דרשה שהעניקה השראה רבה כל כך ליהודי מפורטוגל. הוא ישב בבית הכנסת והכין את הדרשה אותה התעתד לשאת למחרת. להפתעתו ראה פתאום את אחד מאנשי קהילתו נכנס כשהוא נושא שתים עשרה חלות, הולך לארון הקודש ומניח אותן בתוכו. הוא נוכח לראות שהאיש לא מודע לנוכחותו, ושמע אותו ממלמל תפילות נרגשות לאלוקים, שיקבל את מנחתו וייהנה מן החלות. הרב הקשיב לו בתדהמה. בתחילה שתק, אך משהחל להבין מה מתרחש, התעורר בו כעסו. לבסוף לא הצליח למשול ברוחו וקרא בזעם: "עצור! טיפש שכמותך! כיצד אתה מסוגל לחשוב שאלוקינו אוכל ושותה? זהו חטא נורא לחשוב שאלוקים אוכל כמו בן תמותה פשוט! אתה חושב שהא-ל הוא זה שלוקח ואוכל את הכיכרות העלובות שלך? הרי זהו ודאי השמש שאוכל אותן!" באותו רגע נכנס השמש לבית הכנסת וציפה לקחת את החלות שלו כרגיל. הוא הופתע לראות את הרב ואדם נוסף עומדים שם. הרב פנה אליו מיד ואמר לו, "אמור את האמת! האם אתה נוטל מארון הקודש מדי יום שישי חלות טריות?" השמש הודה בכך מיד. הוא כלל לא היה נבוך. הוא לא יכול להבין מדוע הרב נסער כל כך ומדוע הוא צועק על האיש השני שנראה אומלל כל כך, אף שהכיר אותו וידע שהוא יהודי חסר השכלה אך כן וישר. משהמשיך הרב את דברי התוכחה שלו, פרץ האיש בבכי. הוא הרגיש נורא ואיום. לא זו בלבד שלא עשה מצווה כפי שחשב, אלא שנראה היה שהוא אף חטא בחטא גדול. הוא התנצל בפני הרב על כך שלא הבין נכונה את הדרשה על לחם הפנים והתחנן בפניו לסלוח לו. הוא עזב את בית הכנסת בבושת פנים ובייאוש. כיצד יתכן ששגה כל כך? מה עליו לעשות כעת? זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא. הוא אמר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו. הרב לא יכל להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י. "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים; לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה." הרבי הלך הביתה וסיפר למשפחתו על כל מה שקרה. בשעת הדרשה בבוקר המחרת, כבר יצאה נשמתו כדי לשמוע דברי תורה בבית המדרש של מעלה, בדיוק כפי שניבא האר"י. הערה ביוגרפית רבי יצחק לוריא (1534–1572), הידוע גם בכינויו "האר"י הקדוש", חולל מהפכה בלימוד הקבלה ובהטמעתה לזרם המרכזי של היהדות במהלך השנתיים שחי בצפת בטרם נפטר בגיל 38. |
||||||
|
”בסוד הפרשה“ סדנא בעברית החטיבה הישראלית קעמפ קיץ גן ישראל 2010 דרושה: מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931 |
||||||
|
||||||
| אין המערכת אחראית על פרסומים פרטיים | ||||||
