Home 
NEWS Israeli in singapore ישראלי בסינגפור 139
NEWS Israeli in singapore ישראלי בסינגפור 139
ישראלי בסינגפור 139
|
|
.png) |
||||||
|
||||||
סופרים את כווולם  היה הייתה עיירה קטנה ובה כמה משפחות יהודיות בלבד. בין תושבי העיירה היהודיים היו בדיוק עשרה גברים מעל גיל בר מצווה. כולם היו אנשים מסורים ודאגו להשלים מניין. יום אחד הגיעה משפחה יהודית חדשה לעיירה. שמחה והתרגשות רבה שררו בכל, שכן כעת המניין ימנה אחד עשר גברים. אך דבר מוזר התרחש. ברגע שהיו להם אחד עשר איש, תמיד היה חסר מישהו למניין!
כאשר אנו יודעים שאנו חיוניים ולא ניתן לוותר עלינו, אז אנו דואגים להיות נוכחים. אחרת אנו אומרים, "תסדרו בלעדיי".
בפרשת השבוע, פרשת "במדבר", אנו קוראים על מפקד האוכלוסין שנערך בקרב בני עם ישראל. פרשה זו נקראת תמיד בשבת שלפני חג השבועות, היא תקופת מתן התורה. גם בתורה כל אות חשובה. אות חסרה אחת הופכת את כל ספר התורה כולו לפסול. באופן דומה, יהודי חסר אחד משאיר את העם היהודי חסר, לא שלם.
תשעה מבין הכוהנים הקדושים ביותר לא יוכלו ליצור יחדיו מניין. אך אם ייכנס לבית-הכנסת נער בגיל 13 – המניין הושלם! כאשר אנו סופרים יהודים, אין כל הבדלים. אנו לא בודקים את מידת האדיקות הדתית או את ההישגים האקדמיים. הרב והמורד, הפילנתרופ והקבצן – כל אחד מהם שווה כיהודי אחד: לא יותר ולא פחות.
אם אנו סופרים יהודים כיוון שכל יהודי חשוב, משמע שעל מנהיגי הקהילות היהודיות מוטלת האחריות לוודא שאף יהודי לא נפקד. מוטלת עליהם האחריות להביא פנימה את היהודים שמצויים בשולי החיים היהודיים. עליהם לוודא שהם חשים כי הם שייכים לקהילה וכי אנו שמחים לקבלם אל בין חברינו, אפילו אם הם לא שילמו כל דמי חבר. פירוש הדבר גם שלכל אדם יהודי יש חובות ומחויבויות. אם אתה חשוב, אל תלך לאיבוד. צריכים אותך. זקוקים לך.
כיום אנו מאבדים יהודים רבים בשל בורות, בגלל חוסר ידיעה. אך לפעמים אנו גם מאבדים אותם מפני שלא חיבקנו אותם כפי שהיינו יכולים. בתקופה שבה הם היו מוכנים להיפתח ולקבל, לא גרמנו להם להרגיש בבית. בדתות, באידיאולוגיות ובכתות אחרות משתמשים ב"פצצות אהבה" כדי לפתות יהודים לאמץ את דרך חייהם. לעתים קרובות מאוד הם אורבים לאנשים החלשים והפגיעים שבינינו. כל אדם שמחפש נואשות חום, אהבה ותחושת שייכות יהיה יעד קל לקבוצות כאלה.
אבל ישנם הרבה אנשים רגילים ויציבים שכמהים אף הם לדברים הללו. האין זה נכון לגבי כולנו? אם הקהילה היהודית לא תספק את קבלת הפנים החמה הזאת, אזי בהחלט סביר שנגלה כי הם הולכים למקום אחר.
עלינו לקבל בחום כל אדם הצועד דרך דלתותינו. ועלינו לעשות יותר מאשר סתם לחכות שאנשים יגיעו לבית הכנסת ולגרום להם להרגיש בבית. עלינו לצאת ולמצוא את אנשינו באשר יהיו. אין ספק כי כשמישהו יגלה ניצוץ של עניין – נפש המבקשת לגלות את מקורותיה – עלינו להיות שם, הן כקהילה מאורגנת והן כיחידים.
אז בפעם הבאה שבה תבחינו במישהו היושב מאחורי בית הכנסת ונראה אבוד, או אפילו סתם פרצוף חדש בקהל, נסו לחייך אליו. יתכן שתצילו נפש יהודייה. כל יהודי באמת חשוב. הבה נספור אותם, שכן איננו יכולים להסתדר בלעדיהם.
לפני שנים רבות התגורר בעיירה קטנה צעיר בשם יחיאל מיכל. את ימיו הקדיש יחיאל מיכל הצעיר לתורה בבית הכנסת המקומי, שם היה יושב ימים ולילות. איש לא הכיר את הצעיר ולא היה מודע לגאונותו וקדושתו; רק שנים לאחר-מכן הוא יתפרסם כ"המגיד מזלוטשוב".
באחד הימים כשיחיאל מיכל ישב בבית הכנסת, נכנס למקום עגלון העיירה וביקש לשוחח עם הרב בדחיפות. פניו היו אפופות צער ומעיניו זלגו דמעות.
"חיללתי את קדושת השבת" סיפר לרב בבכי, "האם תוכל לתת לי דרך תשובה?"
הרב ביקש לדעת מה אירע, והעגלון סיפר כי ביום שישי האחרון הוא שב מהעיירה הסמוכה כשעגלתו גדושה בסחורה. מסיבה לא ברורה הוא תעה בדרכו, ולמרות מאמציו לזרז את הסוסים הוא הצליח להגיע הביתה מספר דקות לאחר שקיעת החמה.
הרב הביט בעגלון בעיניים מלאות רחמים.
"שערי תשובה לעולם לא ננעלו" אמר לו ברוך. "ביום שישי הקרוב, רכוש נרות במשקל מחצית הקילוגרם והבא אותם לבית הכנסת. אור הנרות שידלקו בבית הכנסת במשך השבת יכפר על חטאך."
העגלון שמח מאוד לשמוע את דברי הרב והודה לו בחום, אך יחיאל מיכל הצעיר שצפה במתרחש - לא הצליח להבין. כיצד מחצית קילוגרם של נרות תוכל לכפר על חילול שבת – עבירה חמורה כל-כך?
ביום שישי הופיע העגלון ובידיו הנרות. הוא הניח אותם על השולחן על-מנת שהשמש ידליק אותם לפני כניסת השבת. כשבא לבית הכנסת לבוש בבגדי שבת הוא הופתע לגלות שהנרות נעלמו: מתברר כי כלב משוטט נכנס לבית הכנסת, חטף את חבילת הנרות ונעלם כלעומת שבא.
"זהו סימן משמיים שתשובתי לא התקבלה!" מיהר העגלון לרב בבכי.
"חלילה לך מלומר זאת" השיב הרב. "כלבים משוטטים מסתובבים בכל מקום, והכלב חמד לו את חבילת הנרות שלך. בשבוע הבא רכוש שוב נרות והבא אותם לבית הכנסת שמח וטוב לב."
העגלון עשה כדבר הרב, אלא שגם בשבוע לאחר-מכן משהו מוזר אירע: הנרות נמסו מהר מן הרגיל ועוד בטרם נכנסה השבת הם נמסו לחלוטין. כשבשבוע לאחר-מכן נשבה רוח עזה וכיבתה את הנרות, הבין גם הרב שיש דברים בגו.
"אינני יודע מה קורה כאן" הודה הרב. "הצעתי היא שתיסע לרבי ישראל הבעל שם טוב שייעץ לך מה לעשות."
הבעל שם טוב האזין לסיפורו של האיש. "נראה שדרך התשובה שהעניק לך הרב המקומי לא מצאה חן בעיני תלמיד חכם צעיר אחד שגר בעיירתכם. עצתי היא: רכוש שוב נרות, ואני מבטיח לך שהפעם הם ידלקו כראוי. עם זאת, כשאתה מגיע לעיירתך מסור לר' יחיאל מיכל שאני מזמין אותו לבוא לשבת קודש למז'יבוז'."
כשר' יחיאל מיכל קיבל את ההזמנה הוא מיהר לצאת לדרך. אך כבר מהרגע הראשון המסע נתקל בקשיים רבים: העגלה התדרדרה לתעלה בצד הדרך, אחד הצירים נשבר ובנוסף לכך הם גם תעו בדרך. רק ביום שישי אחר הצהריים הם הגיעו סוף-סוף לכביש המוביל למז'יבוז' כשהשמש עמדה לשקוע. מחוסר ברירה הוא נטש את העגלה באמצע הדרך ועשה את דרכו רגלית.
עייף ועצוב עקב העובדה שהוא כמעט חילל שבת הגיע ר' יחיאל מיכל אל הבעל שם טוב.
"שלום עליכם" קיבל אותו רבי ישראל. "ניכר היטב כי כואבת לך העובדה שכמעט חיללת את קדושת השבת.
"האם כעת אתה מבין מדוע הורה הרב לעגלון דרך תשובה פשוטה שכזו? הצער והחרטה שקיננו בליבו של העגלון היו די והותר; גם מחצית הקילוגרם של הנרות יכלו לכפר על חטאו..." לפני שנים רבות התגורר בעיירה קטנה צעיר בשם יחיאל מיכל. את ימיו הקדיש יחיאל מיכל הצעיר לתורה בבית הכנסת המקומי, שם היה יושב ימים ולילות. איש לא הכיר את הצעיר ולא היה מודע לגאונותו וקדושתו; רק שנים לאחר-מכן הוא יתפרסם כ"המגיד מזלוטשוב".
באחד הימים כשיחיאל מיכל ישב בבית הכנסת, נכנס למקום עגלון העיירה וביקש לשוחח עם הרב בדחיפות. פניו היו אפופות צער ומעיניו זלגו דמעות.
"חיללתי את קדושת השבת" סיפר לרב בבכי, "האם תוכל לתת לי דרך תשובה?"
הרב ביקש לדעת מה אירע, והעגלון סיפר כי ביום שישי האחרון הוא שב מהעיירה הסמוכה כשעגלתו גדושה בסחורה. מסיבה לא ברורה הוא תעה בדרכו, ולמרות מאמציו לזרז את הסוסים הוא הצליח להגיע הביתה מספר דקות לאחר שקיעת החמה.
הרב הביט בעגלון בעיניים מלאות רחמים.
"שערי תשובה לעולם לא ננעלו" אמר לו ברוך. "ביום שישי הקרוב, רכוש נרות במשקל מחצית הקילוגרם והבא אותם לבית הכנסת. אור הנרות שידלקו בבית הכנסת במשך השבת יכפר על חטאך."
העגלון שמח מאוד לשמוע את דברי הרב והודה לו בחום, אך יחיאל מיכל הצעיר שצפה במתרחש - לא הצליח להבין. כיצד מחצית קילוגרם של נרות תוכל לכפר על חילול שבת – עבירה חמורה כל-כך?
ביום שישי הופיע העגלון ובידיו הנרות. הוא הניח אותם על השולחן על-מנת שהשמש ידליק אותם לפני כניסת השבת. כשבא לבית הכנסת לבוש בבגדי שבת הוא הופתע לגלות שהנרות נעלמו: מתברר כי כלב משוטט נכנס לבית הכנסת, חטף את חבילת הנרות ונעלם כלעומת שבא.
"זהו סימן משמיים שתשובתי לא התקבלה!" מיהר העגלון לרב בבכי.
"חלילה לך מלומר זאת" השיב הרב. "כלבים משוטטים מסתובבים בכל מקום, והכלב חמד לו את חבילת הנרות שלך. בשבוע הבא רכוש שוב נרות והבא אותם לבית הכנסת שמח וטוב לב."
העגלון עשה כדבר הרב, אלא שגם בשבוע לאחר-מכן משהו מוזר אירע: הנרות נמסו מהר מן הרגיל ועוד בטרם נכנסה השבת הם נמסו לחלוטין. כשבשבוע לאחר-מכן נשבה רוח עזה וכיבתה את הנרות, הבין גם הרב שיש דברים בגו.
"אינני יודע מה קורה כאן" הודה הרב. "הצעתי היא שתיסע לרבי ישראל הבעל שם טוב שייעץ לך מה לעשות."
הבעל שם טוב האזין לסיפורו של האיש. "נראה שדרך התשובה שהעניק לך הרב המקומי לא מצאה חן בעיני תלמיד חכם צעיר אחד שגר בעיירתכם. עצתי היא: רכוש שוב נרות, ואני מבטיח לך שהפעם הם ידלקו כראוי. עם זאת, כשאתה מגיע לעיירתך מסור לר' יחיאל מיכל שאני מזמין אותו לבוא לשבת קודש למז'יבוז'."
כשר' יחיאל מיכל קיבל את ההזמנה הוא מיהר לצאת לדרך. אך כבר מהרגע הראשון המסע נתקל בקשיים רבים: העגלה התדרדרה לתעלה בצד הדרך, אחד הצירים נשבר ובנוסף לכך הם גם תעו בדרך. רק ביום שישי אחר הצהריים הם הגיעו סוף-סוף לכביש המוביל למז'יבוז' כשהשמש עמדה לשקוע. מחוסר ברירה הוא נטש את העגלה באמצע הדרך ועשה את דרכו רגלית.
עייף ועצוב עקב העובדה שהוא כמעט חילל שבת הגיע ר' יחיאל מיכל אל הבעל שם טוב.
"שלום עליכם" קיבל אותו רבי ישראל. "ניכר היטב כי כואבת לך העובדה שכמעט חיללת את קדושת השבת.
"האם כעת אתה מבין מדוע הורה הרב לעגלון דרך תשובה פשוטה שכזו? הצער והחרטה שקיננו בליבו של העגלון היו די והותר; גם מחצית הקילוגרם של הנרות יכלו לכפר על חטאו..." |
||||||
|
||||||
|
העקשנות משתלמת צרה חדשה ניחתה על יהודי רומניה. הימים ימי מלחמת-העולם הראשונה, וממשלת רומניה החליטה להעביר את כל אזרחי החוץ במדינה למחנה מיוחד. המהלך נומק רשמית בחשש מהתקוממות באותם ימים טרופים.
הידיעה נפלה על קהילת שטפנשט כרעם ביום בהיר. רבה, רבי אברהם-מתתיהו פרידמן, היה גם הוא אזרח חוץ. זה שנים הוא מתגורר בשטפנשט ומנהיג ברמה את חצר החסידות, אך הוא נולד וגדל בסדיגורה, במחוז בוקובינה, שהיה אז בשלטון אוסטריה, ושם הונפק דרכונו.
עדיין לא הייתה ברורה מידת הסכנה בשהייה במחנה, אך החסידים ראו בזה גזֵרה נוראה. כיצד תתאפשר עבודת הקודש של רבם במחנה? החליטו אפוא לעשות הכול למנוע זאת.
הניסיונות לא צלחו. יום אחד הופיעה פלוגת חיילים בשטפנשט. בידם הייתה רשימה של אזרחי חוץ, שדינם לעבור למחנה. כאשר התייצבו החיילים בשערי העיירה צצו מכל עבר מאות חסידים, אנשים וילדים, וכולם רצו לחצר הרבי. מי יודע, אולי עַם רב ירתיע את החיילים מלקחת את הרבי.
בדיוק באותה שעה בא לשטפנשט יהודי ושמו מילשטיין. הוא היה אדם אמיד, סוחר ידוע ובעל מהלכים בצמרת המדינה. משפחתו הייתה משפחה מתבוללת ידועה, מהמעמד הגבוה, שנטשה את דרך התורה והמצוות. בראותו את כולם רצים, התעוררה סקרנותו, והוא הלך בעקבות ההמון עד שהגיע לחצר הרבי. שם הסבירו לו את סיבת החרדה.
בליבו של מילשטיין התעורר משהו. אף שלא הכיר את הרבי חש צורך לעזור לצדיק. קשריו עם אנשי הממשל ועם מושל המחוז היו הדוקים, והוא היה בטוח שיוכל להציל את הצדיק.
הוא ביקש להיכנס לבית. שם מצא את הרבי בפנים חיוורים, ומולו חיילים נושאי נשק. ברומנית צחה פנה מילשטיין אל החיילים ואמר כי הוא ידיד קרוב של מושל המחוז וידבר עמו אישית בעניינו של אדם זה.
החיילים סירבו לצאת, ומילשטיין התקשר בטלפון אל המושל, שישב בבוטושן. הוא ביקש ממנו להניח לרבי, והבטיח לשלם למושל חצי משכורת שנתית תמורת מעשהו. המושל נעתר והורה לחייליו לצאת מהבית.
העיר שטפנשט צהלה ושמחה, אך לא לאורך ימים. התברר, שעוד אנשים הצליחו לחמוק בעזרת קשרים או שוחד. הדבר דוּוח לממשלה, ומושלי המחוזות הוזהרו בלשון חריפה למלא את הפקודה עד תום.
כאשר שוב באו החיילים לבית הרבי, הסכים ללכת עמם, אולם ביקש שמקצת מלוויו יצטרפו אליו, ויעברו עמו באחוזתו של מר מילשטיין. כשהגיעו לשם סיפר לו הצדיק את הנעשה וביקש ממנו לבוא עמו אל המושל.
המושל היה נחרץ. הפעם אין בידו לעשות דבר. הפקודה הגיעה מבוקרסט, חתומה בידי שר הביטחון עצמו. הפרת הפקודה מעמידה אותו ואת תפקידו בסכנה חמורה.
מילשטיין לא אמר נואש. "תמורת שחרור הרבי אתן לך במזומן משכורת של שנה שלמה, ואם תנושל מתפקידך, אשלם לך משכורת חודשית גבוהה מהשכר שאתה מקבל מהממשלה", הצהיר. ההצעה הקוסמת שכנעה את המושל, והוא הסכים להסתכן.
הצדיק ומלוויו יצאו נרגשים ושמחים, ואז פנה הרבי אל מילשטיין ושאלו אם בדרכם לשוב לשטפנשט יוכל ללון לילה אחד בביתו. מילשטיין הביע מיד את נכונותו, אולם ציין כי המטבח בביתו אינו כשר והרבי לא יוכל לאכול דבר אצלו. הצדיק השיב כי הם יסתדרו. מלוויו קנו סיר חדש וכמה כוסות, ובהגיעם לאחוזתו של מילשטיין חלבו את אחת הפרות במשק, בישלו את החלב וממנו שתו בלילה וגם למחרת.
בבוקר, לפני צאתם לדרך, עמד הצדיק והתפלל בדבקות, כהרגלו. לאחר מכן ביקש ממר מילשטיין לבוא אליו עם רעייתו. כשהגיעו, פנה הרבי אל מילשטיין: "אמור לי מה חסר לך ואברך אותך".
האיש השיב בקרירות שלא חסר לו דבר. ברגע הזה פרצה אשתו בבכי מר: "הוא אומר שאינו חסר דבר... כבר כמה חודשים הוא סובל ממחלה מסוכנת בכליות, ולדברי הרופאים ספק גדול אם יוכל לסיים את השנה. כמו-כן, כבר שנים רבות אנו נשואים ולא זכינו להיפקד בילד. כיצד הוא אומר שיש לו הכול?!"...
במר-ליבה השתטחה האישה על הרצפה בבכי נסער, ובעלה היה צריך לעמול כדי להרגיעה. הצדיק אמר להם: "הנני מברך את הבעל ברפואה שלמה בקרוב, ואתכם יחד שתיוושעו בילדים בריאים".
האישה התרגשה מאוד מברכת הרבי ושוב פרצה בבכי. הרבי חזר ואמר: "רפואה שלמה וילדים בריאים", נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.
עבר חודש. מילשטיין ביקר בווינה לבדיקה רפואית. עם קבלת התוצאות עמדו כל הרופאים נדהמים. שוב ושוב השוו את התוצאות לבדיקות הקודמות ואמרו כי הדבר לא ייתכן. מילשטיין הציע הסבר: ברכת הצדיק היא ששינתה את תוצאות הבדיקות.
לא עבר זמן רב ובבית משפחת מילשטיין נשמע קול בכיו של תינוק, שנולד להם בשעה טובה. שנה לאחר מכן נולדה גם בת. כעבור שנים, כשהיה מר מילשטיין לסבא, ורבה של ואסלוי נתכבד להיות סנדק בברית אצל בן-בתו, סיפר לו מילשטיין את כל המעשה.
|
||||||
|
”שבתון“ שבועות מסיבת גלידה לשבועות ”בסוד הפרשה“ סדנא בעברית החטיבה הישראלית קעמפ קיץ גן ישראל 2009 דרושה: מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931 |
||||||
|
||||||
| אין המערכת אחראית על פרסומים פרטיים | ||||||
