תודו על האמת: השואה הייתה עונש מאלוקים או לא?

שאלה:

נראה לי שכיום הרבנים נוטים להימנע מתיאור סבלם של אנשים ועמים כעונש שמיימי על חטאים. במיוחד בספרות על השואה – כמעט כל המאמרים בנושא זה מדברים על האופן בו אלוקים "פועל בדרכים נסתרות" וכיצד אנו, יצורים מוגבלים, המשתמשים בכלי המוגבל של שכלנו, לא יכולים להתיימר להבין את "סיבותיו" של הא-ל. לכל היותר, הצלחתי למצוא התייחסויות לאיזה "תיקון" קוסמי, המושג דרך סבל וטרגדיות שסיבותיהם המדויקות נשגבות מבינתנו.
ואני עומד ושואל: האם הרבנים והוגי הדעות היהודים של היום שינו את תפיסתם ביחס לאלוקים כך שתישמע יותר פוליטקלי-קורקט?
למיטב ידיעתי בכל הטרגדיות היהודיות בהיסטוריה הגבנו בצורה שונה לחלוטין. בית המקדש השני נחרב כיוון שסטינו מדרכו של אלוקים; תלמידיו של רבי עקיבא מתו בשל אי כבוד הדדי – והרשימה ארוכה. מדוע הטרגדיות בתקופות התנ"ך היו עונשים, אך הטרגדיות בימינו הן "דרכיו הנסתרות של האלוקים"?
נ.ב. – שלא תבין לא נכון: אני לא חושב לרגע שלששת המיליון שנספו בשואה הגיע עונש כלשהו. אני רק חושב שהנושא דורש הסבר.

תשובה:

אתה צודק, זו אכן שאלה חשובה – שכן היא מביאה אותנו פנים אל פנים עם יסודות התורה ועם תפיסתנו את אלוקים כא-ל רחום וחנון.
הבה נתחיל באב-הטיפוס של הטרגדיה היהודית והרקע לאירוע המכונן של תולדותינו – יציאת מצרים. איזה חטא עשו בני ישראל שבגינו היה מגיע להם להיות עבדים במצרים? אפילו משה פנה לאלוקים "למה הרעותה לעם הזה?" מדרש רבה מתאר את תלונתו של משה במונחים חריפים:
"נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נידונו – מידת הדין הייתה [שכן חטאיהם האיומים הצדיקו את העונש.]; ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נידונו – ומידת הדין הייתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו"?
וכשהגיע משה לבני ישראל במצרים, האם אמר להם "אתם במצרים כעונש על חטאיכם, שובו בתשובה ואז תיגאלו?" לא. קודם כל, הוא סיכן את חייו כדי לגאול אותם והלך להתעמת עם פרעה. הוא הסתכן אף יותר בכך שחלק על דברי האלוקים. במשך ארבעים שנה הוא נשא את כל תלונותיהם, ורק אז, ביומו האחרון, סוף סוף נזף בהם. אך בשום מקום איננו מוצאים אותו מצדיק את העבדות האיומה במצרים שהטיל עליהם האלוקים.
בתפילות יום כיפור אנו קוראים על עשרת הרוגי המלכות, עשרת החכמים שעונו למוות על ידי הרומאים לפני כמעט 2,000 שנה. התלמוד מביא כי האלוקים גילה למשה את המנהיגים שיקומו לעם ישראל בכל הדורות, והוא רואה את גדולתו של רבי עקיבא. לאחר מכן הוא רואה כיצד רבי עקיבא זועק "שמע ישראל" בעוד הרומאים סורקים את בשרו במסרקות ברזל, ומשה צועק: "ריבונו של עולם! זו תורה וזו שכרה??"
ומה משיב לו האלוקים? – "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".
ברור שאילו היו חטאים שיכלו להצדיק את העונש היה האלוקים משיב למשה. אין כל ספק שלבורא העולם יש תשובות לכל השאלות, אך אין אלו בהכרח סיבות שאנו מסוגלים להבין או לקבל.
נכון, בתפילתנו אנו אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו.". גם התורה והנביאים כוללים אסונות הבאים (או עלולים לבוא) כנקמת הא-ל, וכי הרמב"ם מזהיר אותנו שכאשר פוקדת אותנו טרגדיה, עלינו לפשפש במעשינו ולשוב בתשובה שלימה על חטאינו.
אבל מאות שנים בטרם הומצא מונח התקניות הפוליטית, התעקשו חכמי ישראל שמתרחש כאן משהו הרבה יותר עמוק מסתם עונש. שוב ושוב הם ציינו שלא כל דבר ניתן להסבר לפי התפיסה הצרה של שכר ועונש.
הבה נתבונן יותר מקרוב בדוגמאות שאותן אתה מביא: "תלמידיו של רבי עקיבא מתו בשל אי-כבוד הדדי".
המילים שבהן משתמש התלמוד הן "לא נהגו כבוד זה בזה". אכן, ניתן לפרש זאת כהצהרה שמשהו לא היה בסדר בהתנהגותם. אך האם יכולנו באמת לתאר לנו של-24,000 הבחורים הצעירים שאותם מתאר התלמוד כתלמידיו של רבי עקיבא היה מגיע למות כיוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה?" פרשנות מובנת יותר היא שחוסר הכבוד שלהם זה לזה גרם לכך שלימוד התורה שלהם איבד מעוצמתו ולכן לא הצליח להצילם מפני המגיפה שפרצה.
בדומה לכך, ההצהרה "בית המקדש השני נחרב כיוון שסטינו מדרכו של אלוקים". בנוגע לבית המקדש הראשון, הרי היו נביאים שהזהירו מפני חורבנו במשך למעלה ממאה שנים. בנוגע לבית המקדש השני, ניתן לחוש כיצד הרבנים מגששים נואשות בחיפוש אחר הסבר כלשהו, בשואלם, "בית המקדש השני, כשהיהודים קיימו מצוות ולמדו תורה, מדוע נחרב?" ומה ההסבר שהם מגיעים אליו? שנאת חינם!...
איזו מין שנאת חינם איומה יכלה לגרום לדבר שכזה? הרבה אירועים מכוערים התרחשו באותה תקופה, אך הדוגמא הממשית שמביא התלמוד נראית בינונית למדי. התלמוד מספר סיפור על מסיבה בה אדם אחד בר קמצא – שלימים הפך להיות מלשין מרושע – בוייש ברבים והחכמים שנכחו באותה הזדמנות לא מחו נגד זה. הלוואי ואלו היו החטאים הגדולים ביותר שלנו!
ברור לגמרי שמשהו עמוק בהרבה מתרחש כאן. חשוב על כך: האם העונש מתאים לפשע? איזה צעד שיקומי מהווה פיזורו של עם שלם בכל רחבי כדור הארץ למשך 2,000 שנה כמעט? האם עזר הדבר לשנותנו לטובה? עונש, כך אומרים לנו חכמי התלמוד, מתחיל קשה, ולאחר שהוא משפיע את השפעתו, נעשה קל יותר ככל שעובר הזמן. אם בכלל, הרי גלותנו הלכה ונעשתה קשה ואכזרית יותר עם חלוף הזמן. במיוחד גלות הנשמה. קשה לתאר דור יותר מבולבל ומתוסכל מבחינה רוחנית יותר מן הדור שלנו.
זה מה שהביא את המקובל הדגול רבי יצחק לוריא – האר"י הקדוש, שחי לפני חמש מאות שנה – ללמד שחורבן בית המקדש השני לא היה עונש, אלא תיקון. וזמן רב לפני כן, היה זה רבי עקיבא שלימד כי אלוקים בעצמו בוכה על חורבן בית מקדשו ועל סבלם של בני עמו. מעניינת ביותר היא אמירת התלמוד, "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" – ואמירה זו פורשה על ידי רבי דובער מליובאוויטש (1773–1826) במובן הלוריאני – כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה מכל חלקי העולם, כדי שהעולם כולו יהפוך למקום אלוקי.
אין ספק שקיים צדק בעולם – כוח עליון המעניק שכר לצדיקים ומעניש את הרשעים (ולמעשה, זהו אחד מ-13 העקרונות של היהדות). וישנם מקרים רבים לכל אורך תקופת השופטים והמלכים בהם הנביאים אמרו ליהודים באופן ברור ומפורש, "הדברים הללו קרו לכם בגלל חטאיכם!". ובלי ספק, חשוב מאוד להתחרט על חטאינו לאחר מקרים לא טובים.
אך לעמוד ולחרוץ משפט על מישהו אחר – ובמיוחד, לומר שאני מכיר את רצון אלוקים ואת מחשבתו של אלוקים ואני יודע שמשהו מסוים קרה בגלל סיבה מסוימת, או שאם תמשיכו בדרך זו אזי כך-וכך יקרה לכם, חלילה – זהו דבר שרק נביא יכול לעשות. ואפילו אז, ביכולתו לעשות זאת רק כחלק משליחות מפורשת שקיבל מן ההשגחה העליונה.
למעשה, חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא (פרשת וישלח) מספרים לנו שאפילו ישעיהו הנביא נענש כשאמר לאלוקים "בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב."
והם מביאים את תגובתו של האלוקים:
"ישעיה, בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתיים [אנוכי], אבל ל[עם] ישראל אתה אומר בתוך עם טמא שפתיים"? ואלוקים ציווה למלאך: "רוץ פה [שרוף את פיו] של מי שאומר לשון הרע על בניי!"
ביחס לשואה, אני יודע שגם כאן ישנם רבים הרואים זאת כעונש, חלילה, על עם ישראל. אבל הרבי התייחס לגישה כזו כאל עלבון בלתי נסבל, לא רק לעם ישראל, אלא גם לאלוקי ישראל. כפי שהוא ביטא זאת פעם, בלתי אפשרי שהשואה הייתה עונש על חטאים. אפילו המקטרג בעצמו לא יצליח לעולם למצוא די חטאים בדור הזה כדי להצדיק את השמדתם של שישה מיליון קדושים מעונים באכזריות לא תאומן שכזו.
אני תוהה אפילו, למי יש יותר אמונה: לכופר שלא יכול לקבל את קיומו של אלוקים אחרי השואה, או למאמין המייחס זוועות שכאלה לרצונו של אלוקים להעניש. ה"כופר" מאמין שאילו היה אלוקים, הוא היה רחום וחנון – ואין הוא יכול לפתור את שאלת השואה בעזרת אמונה זו. ה"מאמין", מצד שני, איבד את אמונתו בחמלה כלשהי... האלטרנטיבה עשויה להיות כפירה או שאינה כזו, אך גישת ה"עונש על חטאיהם" היא בבחינת עלבון בלתי נסבל לעם הקודש היהודי ולאלוקיו.
בחיינו האישיים ובתפיסתנו את ההיסטוריה, יש לנו בחירה ביחס לאופן שבו אנו רוצים להתייחס לאלוקים. אנו יכולים לראות אותו כאכזר הגדול שבשמים ולפרש בהתאם לכך. מצד שני, אנו יכולים לראות את הקשר העמוק המתרחש בין אלוקים לאדם – זה משהו שלא תמיד אנו מסוגלים להבינו, אך אנו מאמינים בו בכל מאודנו.
התורה נותנת לך את החופש הזה. באיזה עולם אתה רוצה לחיות?

הרב בבית המשפט

 "מה רצונכם?", שאל הרב את שני אנשי-העסקים שהתייצבו לפניו.
"פיתחנו יחד מוצר חדש, ואנחנו מבקשים לערוך לנו הסכם שיבטיח את חלקו של כל אחד ואחד מאיתנו", השיבו השניים.
הרב יצחק-יואל רפאלוביץ', רב העיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, התפרסם במומחיותו הגדולה בדיני ממונות, וממנה הייתה פרנסתו. רבים באו אליו לדון בדיני-תורה סבוכים או כדי שיערוך בעבורם הסכמים על-פי התורה.
הוא הכין לשניים חוזה מפורט, ודרש מכל אחד ואחד להפקיד סכום של אלף רובל, כדי שאם אחד הצדדים יפר את ההסכם, יימסר הסכום לצד הנפגע. יצאו השניים מרוצים ובידם הסכם כתוב וחתום.
כמה שנים נשמר ההסכם בקפדנות. יום אחד התברר לאחד הסוחרים כי חברו מפר את החוזה. מיהר האיש אל הרב, ולאחר שבירר הרב כי אמת הדבר, הוציא מארונו את אלפיים הרובלים של הפיקדון ומסרם לסוחר הנפגע, כפי שנקבע בהסכם.
כאן התחיל העניין להסתבך. על-פי חוקי המדינה היה אסור לרב לפסוק בסכסוכים מעל סכום מסוים. אלפיים רובלים היו מעל הסכום הזה. הסוחר השני, שכעס על הרב, ניצל זאת והגיש תביעה נגדו.
הרב זומן למשפט בעיר הבירה פטרבורג. עד המשפט נאסר עליו לדון בדיני ממונות. בכך נשלל מקור מחייתו ופרנסתו.
בתוך כך התרגשה עליו צרה שלישית. אשתו, שעמדה לקראת סוף הריונה, הפסיקה לפתע לחוש את תנועות העובר. הרופאים קבעו כי העובר מת, וכי יש לנתחה בהקדם ולהוציא את העובר המת.
בצר לו החליט הרב רפאלוביץ' לנסוע בדחיפות אל רבו, המהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, ולבקש את עצתו וברכתו.
עייף ויגע הגיע הרב רפאלוביץ' לליובאוויטש ביום רביעי בשבוע, וביקש להיכנס בהקדם אל הרבי. למזלו, התאפשרה לו הכניסה באותו יום, אולם כשנכנס ורצה לספר את סיפורו, עצרו הרבי. "ר' יצחק-יואל", אמר הרבי, "מדוע אתה ממהר כל-כך? הלוא ממילא תישאר כאן לשבת. אחרי השבת נדבר על בעיותיך".
הרב רפאלוביץ' הופתע מאוד מדברי הרבי, אך קיבלם באהבה. אכן, הרבי צודק. המשפט יהיה רק בשבוע הבא, למה לי אפוא למהר, חשב.
שבת בליובאוויטש. הרבי אומר דברי חסידות עמוקים. לאחר ה'מאמר', זקנים וצעירים משננים אותו בעזרת ה'חוזרים', בעלי הכישרון היודעים לחזור על-פה את דברי הרבי.
גם הרב רפאלוביץ' נכח בעת אמירת ה'מאמר', אולם דאגותיו הטרידוהו כל-כך, עד שלא היה מסוגל להתרכז. לכן ויתר גם על הניסיון לשנן את ה'מאמר' בעת ה'חזרה'.
במוצאי השבת מיהר להיכנס אל הרבי. "האם יודע אתה את המאמר שנאמר בשבת?", שאל הרבי. הרב נאלץ להשיב בשלילה. "אם-כן, לך ולמד את ה'מאמר', וכשתדע אותו על בוריו היכנס אליי שוב", פסק הרבי.
נרעש יצא הרב מאת הרבי. כל הלילה שינן את ה'מאמר' עד שידעו היטב. בבוקר נכנס בשלישית אל הרבי. הפעם הקשיב הרבי למצוקותיו, ובירכו בהצלחה רבה הן במשפט הן בפרנסה. אשר לאשתו, הורה הרבי שלא לנתחה והבטיח כי הילד ייוולד חי, בריא ושלם.
מאושש מברכתו המפורשת של הרבי שיגר מברק לאשתו שלא לעשות את הניתוח, והוא עצמו יצא מיד לפטרבורג, להתכונן למשפטו. הוא התארח אצל אחד מידידיו, וזה הרהר במצב ופתאום קרא: "יש לי רעיון!".
מדי בוקר בבוקרו הייתה עוברת בין הבתים מחלקת החלב. אותה חלבנית הייתה מביאה חלב לבית הידיד וגם לביתו של השופט, שהיה אמור לשפוט את הרב. בבוקר, כשבאה החלבנית לבית הידיד, שמעה בבית זעקות שבר ובכיות. לשאלתה, סיפרו לה על 'קרוב משפחתם' שהוא חף מפשע ועומד למשפט. אמרה החלבנית: "הלוא אני מגיעה גם לביתו של השופט, אנסה לעזור שם".
בבואה לבית השופט החלה לבכות, עד שבקושי רב הצליחה אשת השופט להרגיעה. לשאלתה, סיפרה כי 'קרוב משפחתה', אדם ישר והגון, אמור מחר להישפט אצל בעלה, והוא חף מכל אשמה. מיהרה אשת השופט לקרוא לבעלה, וזה שמע את הסיפור מפי החלבנית המתייפחת. הוא הרגיע אותה והבטיח לסדר את העניין.
עניינו של הרב היה הראשון בסדר הדיונים, אך השופט העלה לדיון עניינים אחרים ושוב ושוב דחה את הדיון הזה. בהפסקה, בעברו ליד נציגי התביעה, סינן השופט לעברם: "האינכם יודעים באיזה עניין הסתבכתם?!". התובעים נבהלו והחליטו להתכנס להתייעצות. הם ידעו כי השופט נוהג להאריך בהפסקה יותר מהזמן המוקצב, ועל-כן התירו לעצמם להאריך בהתייעצות.
אך הפעם התייצב השופט לדיון בדיוק בזמן. הוא הכריז: "רפאלוביץ'!", והתובעים לא נכחו באולם. לפיכך הורה השופט לסגור את התיק ולנקות את הנאשם מכל אשמה...
הרב רפאלוביץ' חזר לביתו שמח. גם רישיונו לדון בדיני ממונות הושב לו. עתה לא היה לו אלא להמתין למילוי ברכתו השלישית של הרבי. ואכן, כעבור זמן קצר ילדה רעייתו תינוק בריא ושלם, לעיניהם המשתאות של הרופאים.
(לרגל יום הולדת המהר"ש, ב' באייר)

ל”ג בעומר בסנטוזה
כמידי שנה נחגוג יחד את אירוע ל“ג בעומר ביום ראשון ה - 02.05 בשעה 16:30 בברביקיו למשפחות סביב המדורה המסורתית שתתקיים במועדון "AZZURA" חוף סילוסון בסנטוזה. בתוכנית: כדורעף, כדור-רגל, בריכה לילדים, ביליארד, שווארמה, נקניקיות, פופקורן, משחקים והפעלות לילדים, ועוד המון הפתעות. כרטיסים במחיר 18$ לאדם, $14 לילדים מעל גיל 3 - 18. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים: http://www.singaporejews.com/our-community/events/buy-ticket.html

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
הינכם מוזמנים להשתתף בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שיתקיים ביום א' 18.04.2010, ד' אייר תש"ע בשעה 20:00 ב“מנורה" קלאב - 71 Oxley

”בסוד הפרשה“ סדנא בעברית
הקהילה היהודית מזמינה אתכם להשתתף בסדנא חדשה העוסקת בפרשת השבוע במבט כללי ובמבט שני... וכל זה בעברית! ניפגש בימי חמישי בשעה - 21:00 בבניין הקהילה היהודית ה - J.B.C קומה 5. הסדנא בהנחיית הרב נתנאל ריבני.

החטיבה הישראלית
ביה"ס של יום ראשון - החטיבה הישראלית, מרחיב את פעילותו גם במהלך השבוע בשעות אחה"צ. לרשותכם שני מסלולי לימוד: האחד - הקניית הקריאה והשני - שיג ושיח - פעילות חווייתית לילדים לחיזוק השפה הדבורה והעשרת אוצר המילים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למנהלת ביה"ס - רויטל שלו: 91457931