THE JEWISH WELFARE BOARD

 מי המציא את החופש הגדול

מישהו מכם מכיר אולי את אותו 'גיבור אלמוני' שהמציא את החופש הגדול? תרשו לי לנחש שלא. לא רק שאף אחד לא מכיר אותו גם קשה מאוד לעלות על עקבותיו, אפילו חיפוש ב'ויקיפדיה' לא תרם לי כל ידע בתחום (למרות שתובנה אחת חשובה מאוד דווקא כן למדתי שם והיא שבעצם צריך לומר 'החופשה הגדולה' ולא 'החופש הגדול', האמת שאני דווקא יותר מצדד בכיוון של 'העונש הגדול...)
כנראה שאותו ממציא למרות תבונתו המוטלת בספק, ניחן עדיין בחכמה מספקת כדי לשמור על המצאתו בעילום שם. ולא לחינם, אני ממש לא רוצה לדמיין מפגש של אותו ממציא אלמוני עם כמה הורים שאני מכיר מקרוב...
כעקרון אין לי שום דבר נגד קצת חופש, בסופו של דבר כל אחד זקוק להתרעננות להתחדשות ולמנוחה. הבעיה שלי היא בעיקר עם ה-size המיוחד בו הוא מגיע – "הגדול". כי בדיוק הגודל שלו הוא שהופך אותו לבעייתי ושנוא על ציבור ההורים, ולמרבה הפלא גם על הילדים – כבר בבוקר יומו השני של החופש הגדול, כשהערתי את בתי הקטנה, היא פערה מולי זוג עיניים מצפות ושאלה בתקווה: "אבא, נכון היום כבר כן הולכים לגן?"...
מה יש להורים נגד החופש הגדול, טוב, את זה אני משוכנע שלפחות להורים שבינינו אין כל צורך להסביר. אבל מה יש לילדים נגד החופש, זה כבר קצת יותר מעניין. בדרך כלל נהוג לחשוב שהבעיה של הילדים היא לא עם החופש אלא עם השעמום הגדול שמתלווה אליו. פעם אולי היה שמץ של אמת בכך, אבל היום הפלייסטיישן והמחשב הופכים את הטיעון הזה למוטל בספק. אני לא חושב שהיום משעמם לילדים בבית, בטח לא יותר מאשר בכיתה...
אז מה בכל זאת הבעיה שלהם עם החופש?
ילדים זקוקים (ולכן גם אוהבים) לחינוך, וחינוך – כמו עוד הרבה תהליכים בחיים שמטרתם לחולל שינוי אמתי ומהותי – זקוק לעקביות כדי להשיג תוצאות. עקביות פירושה התמדה שיטתית, ללא הרף וללא הפסק, די במעידה אחת, ואפילו חד פעמית, כדי להרוס תהליך חינוכי שלם. בחינוך אין פשרות ואין חופשות. אי אפשר להגיד לילד: רגע, הפסקה, כעת אתה לא מתחנך, כעת אתה בחופש. הפסקה שכזו מהווה ניגוד מושלם לעצם המושג חינוך.
לעשות הפסקה בחינוך זה בערך כמו להכניס עוגה לתנור אבל לאפות אותה בהפסקות. היא אולי תתקשה ותיאפה מבחוץ, אבל מבפנים לא יחול כל שינוי, כי רק תהליך עקבי ורצוף מסוגל לחולל שינוי אמתי כזה שאופה גם מבפנים.
אולי זאת הסיבה לכך שהרבה ממצוות התורה הן בעצם מעשים החוזרים על עצמם בריטואל קבוע ויומיומי שוב ושוב, בכל יום שוב אותן שלוש תפילות ובכל שבוע שוב אותה שבת, ללא הפסקה וללא הרף. כיון שהמצוות, מעבר לכך שהן רצון האלוקים, תפקידן הוא גם לחולל שינוי פנימי באדם, ושינוי אמתי לא מתרחש ביום אחד ובפעולה אחת אלא אך ורק במעשים עקביים יומיומיים, ברצף בהתמדה, ללא כל חופשה.

 

החיוך השבועי

חשיבה שונה ומקורית, מובילה לעיתים לתוצאות רצויות.
זוג קשישים, מאיר וסוניה, הולכים  לסעוד אצל זוג חברים שלהם משכבר הימים. סוניה שמה לב כמה האישה מחמיאה לבעלה, שאחרי שישים שנות נישואין, היא עדיין קוראת לו  בכינויים כמו "אהובי", "יקירי",  "חמודי" ו"מתוק שלי".
בשלב יותר מאוחר כשהבעלים נמצאים בסלון, סוניה אומרת לה:
"מעורר בי השראה לראות איך אתם מסתדרים כל כך יפה אחרי כל כך הרבה זמן שאתם ביחד. זה ממש מקסים בעיניי שאת קוראת לו בכינויי החיבה הללו". עונה לה האישה: "אני חייבת להתוודות בפניך. השם שלו פרח מזיכרוני לפני כעשור, ואני ממש חוששת לשאול את הנרגן  הזה מה השם שלו".
******************
שישה גמלאים משחקים פוקר במועדון לפתע מאירוביץ מפסיד 2,000 שקלים במשחק אחד ,
לופת את חזהו וצונח מת על השולחן ...
מתוך כבוד לחברם שנפל , ממשיכים החמישה לשחק בעמידה. פינקלשטין מביט סביב ואומר: אז מי יספר לאישתו?
כל אחד מושך קלף, ונופל בחלקו של גולדברג לבשר את הידיעה. הם אומרים לו להיות דיסקרטי , עדין ולא להחמיר את המצב.
"דיסקרטי?" אומר גולדברג , "אני הבנאדם הכי דיסקרטי שפגשתם" .
תשאירו את זה לי ". גולדברג הולך לדירתו של מאירוביץ, נוקש על הדלת.
האישה (הפולנייה) פותחת את הדלת ושואלת מה הוא רוצה.
גולדברג מצהיר: "בעלך הפסיד 2,000 שקלים במשחק הפוקר ופוחד לבוא הביתה".
" תגיד לו שימות", צועקת האישה .
"אני אמסור לו" , אומר גולדברג

תשעה באב, המדריך המלא:
יום תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. ביום זה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש הראשון והשני ועל מאורעות טרגיים נוספים שאירעו ביום זה.
מנהגי האבלות מתחילים משקיעת החמה בערב תשעה באב, יום שני הקרוב בשעה 19:16, ונמשכים עד למוצאי תשעה באב, יום שלישי 19:50.
אלו הם מנהגי האבלות:
• לא אוכלים או שותים. על חולים וכדומה להתייעץ עם רב כדי שיכריע כיצד עליהם לנהוג בעת הצום. גם מי שלא צם – בהוראת רב – צריך להימנע מאכילת מעדנים או אכילה מיותרת;
• לא נועלים נעלי עור, או נעליים המכילים חלקים מעור;
• יושבים על כסאות נמוכים עד לחצות היום;
• לא רוחצים במים – גם במים קרים. לנטילת ידיים נוטלים רק את קצות האצבעות (כמובן שמותר לרחוץ במים אזור שהתלכלך)
• לא מושחים את העור בתחליבי גוף או שמנים כלשהם;
• לא מקיימים יחסי אישות ולא מבצעים פעולות העשויות להביא לאינטימיות;
• לא מברכים איש את רעהו לשלום וכן לא שולחים מתנות;
• לא לובשים בגדי חג;
• מחצות היום של ערב תשעה באב ועד למוצאי תשעה באב, לא לומדים תורה שכן נאמר עליה כי היא משמחת ו"משיבת נפש". עם זאת, מותר ואף רצוי ללמוד נושאים בתורה העוסקים בחורבן הבית ובמאורעות היום.
מה כן עושים בתשעה באב
לפני תחילת הצום אוכלים את ה"סעודה המפסקת". הסעודה כוללת ביצה ולחם טבול באפר.
צום תשעה באב מתחיל עם שקיעת החמה, שני הקרוב בשעה 19:16.
בליל תשעה באב מסירים בבית הכנסת את הפרוכת מארון הקודש, מכבים רבים מן האורות ולאחר תפילת ערבית אומרים את מגילת 'איכה' המתארת את זוועות החורבן. החזן מקריא את המגילה בקול כשהמתפללים מצטרפים אליו בקול שקט. לאחר-מכן קוראים כמה 'קינות', פיוטים שנכתבו לתשעה באב.
כאשר נוטלים ידיים בבוקר תשעה באב שופכים מים רק על קצות האצבעות, ובברכות השחר מדלגים על ברכת "שעשה לי כל צרכי". בתפילת שחרית לא מניחים תפילין או מתעטפים בטלית. לאחר קריאת התורה בבית הכנסת קוראים את הקינות, הפיוטים המבכים את המאורעות הטראגיים של חורבן המקדש וירושלים.
שעות אחר הצהריים של הצום מסמלים הקלה מסוימת במנהגי האבלות. אחר הצהריים מותר לשבת על כסאות רגילים וכן ניתן להתחיל בהכנות לארוחה שלאחר הצום.
בבית הכנסת משיבים את הפרוכת למקומה, ובתפילת המנחה מניחים תפילין ומתעטפים בטלית. לתפילת העמידה מוסיפים קטע מיוחד בשם 'נחם' הכולל בקשות לבניין המקדש מחדש.
במוצאי הצום יש ליטול ידיים אך ללא ברכה.
מכיוון שבית המקדש נשרף עד לשעות הצהריים של י' באב, נהוג להמשיך במנהגי האבלות (הימנעות מאכילת בשר, שתיית יין, רחצה ותספורת) עד לשעות הצהריים של י' באב.

המסע של רבי ברוך

תשעת הימים שלפני תשעה באב המזכירים את חורבן בית המקדש, העיקו כענן כבד על חצרו של רבי ברוך, שבדרך כלל היתה שרויה באוירה של שמחה פנימית. גם יוסלה, אחד החסידים הצעירים ביותר. שהיה עליז תמיד, ניסה הפעם לגרש מעל שפתיו את הניגונים העליזים, אותם הוא היה מזמזם שעה שהיה לומד רכון על ספר. לפעמים היה משמיע זמזום בהיסח הדעת, עד שחבריו הזהירוהו לאמר: יוסלה יוסלה, כבר שכחת מה שרבינו אמר, שאין שירה ושמחה, עד שיעברו תשעת הימים...
בימים עצובים אלה של אבל על אובדן בית המקדש, לא היה רבי ברוך מוכן לראות איש מחסידיו ושמועה אמרה, כי הוא יצא לערוך "גלות", כדי להרגיש את טעמה האמיתי של הגלות המרה, שאבותינו הרגישו אחרי החורבן, כאשר נלקחו בהמוניהם לרומי ונמכרו לעבדים. לאחר מכן הוא היה מופיע בפתח חדרו ערב תשעה באב, מוכן ומזומן לקרוא את מגילת איכה.
גם הפעם נעלם רבי ברוך מאז תחילת תשעת הימים ואיש מחסידיו לא ראה אותו. האמת היא, כי גם אם היו רואים אותו לא היו מזהים אותו, יען כי הוא התחפש בבגדיו של בעל עגלה, והיה נוהג בעגלה וסוסים ברחבי המדינה. הוא לעולם לא התחפש אותו הדבר פעמיים, כדי להבטיח שאיש לא יזהה אותו. הפעם הוא העדיף את ההסוואה של בעל עגלה, משום שחש חולשה ברגליו.
בהיותו עומד ליד העגלה שלו, כבעל עגלה לכל דבר, נגש אליו אציל פולני ושכר אותו לנסיעה, לעיר שהיתה במרחק של כ-70 ק"מ ממקום מגוריו של רבי ברוך. בעל העגלה המסווה עשה חשבון כי הזמן יספיק לו בדיוק להגיע לשם ולחזור לפני תשעה באב, כשלרשותו עומד יום נוסף, למקרה של עיכובים כלשהם.
רבי ברוך יצא לדרך, כשלצידו האציל הפולני, הוא נסע בדרכים המאובקות, מתעלם בשקט מהערותיו העוקצניות של הנוסע שלו, נאנח עמוקות למראה המאמצים הגדולים, שהסוסים הזקנים עשו, כדי לסחוב את העגלה וסובל בשקט את קפיצותיה של העגלה, כאשר הגלגלים עלו על אבן, או שקעו בבוץ. הם בילו שני לילות בפונדקים שלצידי הדרך. מובן מאליו, שלרבי ברוך "בעל העגלה" לא היה חדר כמו לאציל לשכב בו, אלא הוא נאלץ לישון על הקש באורווה, ליד הסוס שלו. הוא התעורר מוקדם והניח תפילין, מיד כאשר נראו קרני השמש הראשונות. בצורה כזו הוא היה מסוגל לצאת לדרך מוקדם בבוקר.
שום דבר מיוחד לא קרה בדרכם אל העיר, זולת הקשיים ואי-הנוחות שהם בדרך כלל מנת חלקו של כל בעל עגלה. אולם בלילה הראשון בדרכם חזרה, השתכר האציל בפונדק שבו התאכסנו, ולפני ששכב לישון פטפט באזני רבים על העסק הטוב שעשה בעיר. כרגיל במקרים כאלה היו נוכחים במקום אנשים, שרק חיכו להזדמנות כזו, והיו "מוכנים" לטפל בנוסע העשיר ו"לשחרר" אותו מהכסף אשר בכיסו. למחרת בבוקר, כאשר רבי ברוך קם והעיר גם את הנוסע שלו, הוא נאלץ להלביש אותו במו ידיו ולשאת אותו אל העגלה, משום שהלה היה עדיין שיכור כלוט.
מיד אחרי שעזבו את הפונדק, היה עליהם לעבור ביער עבות שנפש חיה לא היתה בו באותה שעה. ככל שהעין ראתה, לא היו לא עגלה ולא אנשים, כי השמש רק החלה לזרוח. לפתע, מבלי שידע מה קורה, זרק מישהו שק על ראשו של רבי ברוך. כאשר חזרה אליו הכרתו, מצא את עצמו רבי ברוך קשור אל עץ וממולו האציל היה קשור אף הוא אל עץ, אולם נראה היה כי ההוא עדיין מחוסר הכרה.
אלמלא החבל שהחזיק אותו אל העץ, היה נופל על האדמה. התברר, כי השודדים שהתנפלו עליהם, הריקו את כיסיהם וגם הסוס והעגלה נעלמו כלא היו. רבי ברוך הבחין בדשא בתפילין שלו, אשר לשודדים לא היה כנראה חפץ בהם וכן בסידור הקטן שלו, אשר בלעדיו הוא לא היה עושה צעד. ליבו התמלא שמחה בראותו את התפילין והסידור והוא הודה להשם, שהציל אותו ממוות.
אולם הצרות החלו רק לאחר מכן. על-ידי תנועות בכל גופו הצליח רבי ברוך לרופף במקצת את אחיזת החבל וכך הצליח להשתחרר ולאחר מכן לשחרר גם את האציל. הוא הרים את התפילין שלו, נישק אותם ושם אותם בשקית הכפולה ששימשה לו לנסיעות.
אשר לאציל, הצליח רבי ברוך לפתוח את קישורי החבלים שלו. אולם הלה לא פתח את עיניו, ושכב על האדמה כאילו אין בו רוח חיים. רק פעולה חלשה של דופק העידה על כך שהאיש לא שבק חיים.
רבי ברוך יכול היה בקלות לעזוב את האיש, שוכב באשר הוא שוכב, ולהגיע בעצמו למקום ישוב. אולם דבר כזה לא עלה על דעתו כלל. הוא הסתובב קצת, כדי לחפש מים ולרחוץ את פניו של האציל במטרה לעוררו לחיים. לאחר שעות אחדות התחיל האציל להתעורר מעילפונו. כאשר התעורר סוף סוף, שאל את רבי ברוך בתדהמה: "מה קרה? מה הענינים? מדוע אנחנו יושבים כאן, במקום לשבת בעגלה ולנסוע הביתה"?
בקול שקט, כשהוא מחקה את בעל העגלה הצייתן והנבער, סיפר לו רבי ברוך את מה שקרה להם. כאשר הזכיר את העובדה שהם נשדדו, קפץ האציל כנשוך נחש וצעק : "כספי! היכן כספי, עשרת אלפים הרובלים שהיו בכיסי?" הוא צעק ויילל ונראה היה כאילו שהוא יוצא מדעתו מרוב צער על אובדן הכסף. עבר זמן מה עד שרבי ברוך הצליח להרגיע אותו איכשהו והאציל ישב על האדמה ונעץ את מבטו בנקודה מסויימת, כאילו ביקש למצוא את כספו האבוד שם. אחרי זמן מה הוא הגניב מבטים חשדניים לעבר רבי ברוך, אולם הלה לא הבחין בזה כלל, כי היה שקוע בתפילה.
"האם אתה מספיק חזק עכשו, כדי שתוכל ללכת אתי"? – שאל רבי ברוך את האציל, כאשר גמר להתפלל – "ייתכן שאין אנחנו רחוקים מהפונדק ונוכל לחזור לשם ברגל, או לפחות נוכל להגיע לכביש, או ליישוב כלשהו".
הם החלו ללכת לאט לאט, אולם לא הרחיקו עד ששמעו קולות שבאו מקבוצה של ציידים שעברה במקום. לשמחתו של האציל לא היה גבול, כאשר גילה בין הציידים כמה מידידיו. מיד הוא סיפר להם את מה שקרה ומיד הוסיף, כי הוא חושד בבעל העגלה, שהוא שיתף פעולה עם השודדים. שאלמלא כן כיצד יכלו הם לדעת, שאני נושא עמי סכום כסף כה גדול? – שאל האציל.
"הבה נירה בו!" – הציע אחד הציידים, אולם ראש הקבוצה, אציל קשיש, סבר אחרת. הוא הציע, לקשור את בעל העגלה אל עץ ולחכות. "אם הוא באמת אחד מהשודדים, הרי שיבואו חבריו לעזור לו. ואם לא – שה' יעזור לו".
"אכן יעזור לי ה'" – חשב רבי ברוך בלבו, לאחר שקבוצת הציידים עזבה אותו לנפשו. הלילה ירד וביער לא היתה נפש חיה חוץ ממנו. רק הירח האיר קלושות מבעד לעצי היער העבותים.
כנראה שעכשיו חצות הלילה – אמר לעצמו רבי ברוך, כאשר הירח היה בדיוק מעל לראשו ובדמעות חמות, שנגרו על לחיו, הוא החל לאמר "תיקון חצות", לזכר חורבן בית המקדש, דבר שהיה רגיל לאמרו כל לילה. ואכן מעולם לא הרגיש כל כך עמוקות את הצער העמוק של הגלות, כמו בשעה זו של צער ויסורים. כאילו כל היער הדהד עתה את קולו, כאשר אמר את פרקי התהילים, מעומק ליבו הנשבר. ומוזר, ככל שהמשיך באמירת התיקון, עם כל מילה נוספת, שבה התקווה וקנתה שביתה בליבו. היה זה כאילו כל עצי היער הצטרפו למקהלה אחת גדולה של מקוננים על חורבן בית המקדש וכאילו הירח והכוכבים מלמעלה מנסים לרמוז לו, שהנה הנה קרובה הישועה לבוא.
"היי אתה שם, חכה רגע!" – הקול הנמוך, שהפסיק את תפילתו של רבי ברוך, היה של האציל הזקן ראש קבוצת הציידים, שהתנגד קודם לכן שירו בו. רבי ברוך הביט לכיוון שממנו בא הקול וראה את האיש מתקרב אליו. כשהוא מלווה קבוצת אנשים. "רציתי לראות מה קרה לך. איכשהו לא האמנתי שאתה זה היית מי ששדד את ידידינו הטפש. בינתיים הם תפשו את השודדים בפונדק, שבו ביליתם את הלילה הקודם והם סיפרו לנו, שהידיד שלנו פיטפט על הסכום הגדול שהוא נושא עמו, בהיותו שתוי. לכן חזרתי הנה, כדי לעזור לך".
מעומק לבו הודה רבי ברוך לה' על הישועה שבאה כהרף עין. האציל הזקן נתן לו סוס ובלווית אחד המשרתים שלו שלח אותו הביתה. היה זה מאוחר בלילה, כאשר רבי ברוך הגיע ומצא את חסידיו יושבים ומצפים לו. הם כבר כמעט שהשלימו עם הרעיון שהוא לא יבוא והנה שמעו קול פרסות סוסים ונכנס רבי ברוך כשלידו משרתו של האציל. באותו לילה אמרו רבי ברוך וחסידיו את מגילת איכה והקינות של תשעה באב, מתוך כוונות עמוקות, כפי שלא עשו זאת מעולם קודם לכן.
בשבת שלאחר תשעה באב, שבת "נחמו", התוועד רבי ברוך עם חסידיו ואמר להם: "עד מהרה ישלח לנו ה' את משיח צדקנו, שישחרר אותנו מהגלות. וככל שהלילה חשוך יותר, כך יאיר השחר באור יקרות".

החטיבה הישראלית
ביה"ס של יום ראשון - החטיבה הישראלית, מרחיב את פעילותו גם  במהלך השבוע בשעות אחה"צ. לרשותכם שני מסלולי לימוד: האחד - הקניית הקריאה והשני - שיג ושיח - פעילות חווייתית לילדים לחיזוק השפה הדבורה והעשרת אוצר המילים.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למנהלת ביה"ס - רויטל שלו: 91457931

דרושה:

מורה ישראלית נמרצת לבית הספר של יום ראשון ה“חטיבה הישראלית“ לשנה"ל הבאה. תנאים טובים למתאימה. לפרטים נוספים: רוויטל שלו - 91457931